"וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ."
(בראשית כ"ח, י"ח)
"וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל."
(בראשית ל"ג, כ')
"וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ."
(דברים ט"ז, כ"ב)
"אין לי אלא מצבה, אשירה וע"ז מנין? ודין הוא: ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים; אשירה וע"ז ששנואה לאבות אינו דין שתהא שנואה לבנים?"
(ספרי שופטים, פיסקה ג')
מה יש בה
במצבה שהאהיב אותה בימי אבות? ומה יש בה באותה מצבה שהשניא אותה בימי בניהם? מהו
ההבדל היסודי בין המצבה והמזבח? האם הם מייצגות צורות שונות של עבודת אלוהים, ואם
כן כיצד יתכן ששניהן היו לגיטימיות בתקופת האבות הקדומה? ומאידך, מדוע בימי הבנִים
שוב אין לשניהן מקום לפני ה'?
ראשית,
נציין שהן במצבה והן במזבח יש לראות צורה סמלית לביטוי היחס האנושי אל אלוהים.
בהקשר זה נזכיר בקצרה שצורת "פולחן" זו קדמה לעבודה זרה - ימי אנוש ("אז הוחל לקרוא בשם ה'"), שכן קין והבל
כבר הקריבו קרבנות מן החי ומן הצומח. כלומר, ימי הקרבנות כימי האנושות ואין ימי
האליליות כימי האנושות. מאז ומעולם ביטאו הקרבנות את רחשי האדם והגיגיו בנוגע
לאלוהים.
שנית,
כאשר מתבוננים במצבה ובמזבח על מנת להבחין ביניהם, הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא
המבנה השונה בתכלית המרכיב אותם. המצבה עשויה מאבן אחת; ואילו המזבח עשוי מאבנים
רבות. לאמר: המצבה היא מעשה הטבע; ואילו המזבח הוא מעשה ידי אדם.
הדבר
השלישי שיש לתת עליו את הדעת הוא ההבדל בין ימי האבות לימי בניהם. מה קרה
במתן תורה? איך היחס לאלוהים השתנה? מה התגלות סיני חידשה בעולם שלא היה קיים לפני
כן בהתגלות של "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב"?
בעולם
האלילי, שבו אברהם העברי נדרש לפעול, הכירו באל עליון שהוא סיבת המציאות כולה,
שהוא ברא את כל הנראה לעינינו לפני אלפי שנים. היה צורך לחדש שהאל הוא "קונה
שמים וארץ" – בלשון הווה; שהוא עדיין סובל את השמים והארץ; שהוא מחדש מעשה
בראשית בכל רגע הווה ועתיד. זה תמצית עניינו של שם הוי"ה (עיין כאן בהרחבה). כלומר, אברהם חידש
את ההכרה בכך שה' מתגלה בגורל האדם ושאפשר להכיר את דרכיו בעיקר מתוך
התבוננות בטבע. באותה העת מעשה האדם גילה את האדם בלבד, יותר
משגילה את ה', שכן טרם ניתנה התורה המקדשת את המעשה והמזככת את חיי הפרט והכלל
עצמם. משניתנה התורה החיים כולם, על כל גילויהם וביטויהם, יימסרו לעבודת ה', ובהם
יתגלו רצון ה' והנהגתו.
לפני מתן
תורה, בזמן האבות, המצבה הייתה מותרת לצד המזבח. ההכרה בה' בתהליכי הטבע קיבלה
ביטוי הולם במצבה העשויה אבן אחת הנלקחת היישר מן הטבע. אולם, לאחר מתן תורה, בזמן
הבנים, לא רק שזכות הבכורה עברה למזבח, אלא המצבה הפכה לחטא. שכן מיום שהחיים
נתקדשו לה', המלכתו על גורלנו הנקבע על פיו במנותק מהקדשת מעשינו לעשיית
רצונו נחשבת לדבר שנוא. לא עוד מעשיו בנו אלא במעשינו לפניו; לא עוד בשליטה על
שמיים וארץ אלא בשליטה על מעשי האדם; לא עוד בגורלנו אלא במעשינו – יתגלה שם ה'.
מזמן מתן תורה הגורל יהיה כתוצאה מן המעשה, ולא ההיפך.
כאן אנו
רוצים לעמוד על נקודה אחת אחרונה החורגת מעבר לפרשנות המקראית. אנו בני ישראל ולא
"עם אברהם". כל מה שיש לדתות אחרות להציע הם "רעיונות מצבה" –
אמונה ותקוה, עידוד ונחמה. כאשר אומות העולם מדברות על "דת" – לכך הן
מצפות. "הדת" מצילה את האדם מגורלו הנורא ונותנת לו הזדמנות להתעלות מעל
החיים "הפרוזאיים". אולם ביהדות-מורשת-יעקב שמורים ומתפתחים "רעיונות
המזבח". הקדשת כל החיים לרצון ה', השליטה המוחלטת על כל פינות חיי הפרט והכלל
בכוח הסדר האלוהי שנגלה בסיני, עיצוב המציאות ע"י שמיעה בקול ה' מרצון
ומשמחה, יצירת חיים שכל כולם עולים על מזבח כ"אש-דת" המעלה ריח ניחוח
לפני ה' – כל אלה מהווים את נחלת יעקב המושרשת ב"רעיונות המזבח". תפקיד
האדם היהודי הוא לא רק לקבל את הכל מידי ה' ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה,
אלא עיקרו הוא הפיכת כל מחשבה, כל דיבור, כל מעשה, כל כישרון וקניין לנחת רוח לפני
ה' מתוך עשיית רצונו. רק לעתיד לבוא כאשר המזבח יקום בציון עתידים הגויים לומר:
"לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו
וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְדֹוָד מִירוּשָׁלִָם"
(ישעיהו ב', ג'). במהרה בימינו אמן.
[הרעיון
לקוח מתוך פירושי רש"ר הירש לתורה על: בראשית ד', ג'- ו'; שם כ"ח,
י"ח; שם ל"ג, כ'; דברים ט"ז, כ"ב.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה