יום חמישי, 27 בספטמבר 2012

לשמוע את התורה

בסוף פרשת וילך (דברים ל"א) מתארת התורה את כתיבתה, כלומר כתיבת התורה עצמה, בד בבד עם כתיבת השירה, היא שירת האזינו. והנה, פסוקים כגון אלה יכולים להטעות אותנו:
וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם. (שם, יט)
ה'טעות' אליה אני מתכוון היא המחשבה המשעשעת שהכוונה היא לתורה, ולא לשירת האזינו (במיוחד לאור העובדה שהדברים נכתבים באותה פרשייה הפותחת במצוות הקהל, גם שם יש לימוד לעם ישראל, ועוסקת בכתיבת התורה כסיפור מסגרת, כנ"ל).
ואכן, התורה - שירה היא לנו. פסוקיה נעימים לאוזנינו - ולא משנה כרגע מהו נוסח הקריאה, ורעיונותיה מתנגנים במרחבי תודעתנו - ולא משנה באיזה סגנון, רועש או קלאסי. הבה נפַתֵח מעט את המטפורה הזאת, שהתורה היא שירה.
בתלמוד בבלי, מסכת שבת (דף קו ע"ב, ובעוד הרבה מקומות בבבלי [ראה מסורת הש"ס]) מובאת מחלוקת מוזרה בין רב יוסף לאביי, שניים מגדולי אמוראי בבל בדור השלישי, מחלוקת תבניתית שאין צורך להזכיר את הקשר הסוגיה לשם הבנתה כי היא נוגעת רק למסקנה ההלכתית בכל מקום שבו היא מופיעה:

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרשב"ג.
א"ל אביי: 'הלכה' - מכלל דפליגי?
א"ל: מאי נפקא לך מינה?
א"ל: גמרא גמור, זמורתא תהא?!
נסביר את הדיאלוג המוזר. רב יוסף מסכם סוגיה כלשהי מבחינה הלכתית וקובע את ההלכה כאחד התנאים בסוגיה (כאמור, זה מופיע בכל מיני סוגיות ואין לכך חשיבות מבחינתנו). אביי נעמד על שתי רגליו ותוהה: אתה אומר "הלכה כ...", האם אתה סבור שהיתה בכלל מחלוקת? (בזה אולי יש קשר בין כל הסוגיות הנ"ל: בכולם לא ברור אם יש מחלוקת) ורב יוסף עונה: מה זה משנה בכלל אם היתה מחלוקת, אני אומר לך מה ההלכה! ואביי משיב במשפט המוזר, שבו נתמקד: גמרא גמור זמורתא תהא?!
כדי לפרש את דבריו של אביי יש להחליט כיצד אנו רוצים לפסק אותם. לדעתי יש שתי אפשרויות סבירות המפרשות את דבריו, הן ברמת הפשט והן ברמת הדרש, ובאופן מפתיע (או שלא) המשמעות דומה בשתיהן. ברמת הפשט, יש לפסק כמו בציטוט לעיל, בתמיהה, ולפרש כך: הייתכן שלימוד הגמרא, ההלכה, יהיה כזמר בעלמא, כצפצוף הזרזיר?! האם מספיק לדעת רק את הדין ולא את המחלוקות שהביאו לידי הכרעתו כפי שהוא?! כזכור, רב יוסף הוא "סיני" (ברכות סד ע"א), זכרונו מקיף את כל התורה כולה, ואם ננסה "להיכנס לראשו" נוכל לומר שמבחינה 'בקיאותית', אכן פחות חשוב להכיר את המחלוקות. אולם, אביי היה "עוקר הרים", מוחו החריף לא נותן לו לוותר על הכרת העומק והרוחב של ההלכה.
ברמת הדרש יש לפסק בסימן קריאה, ויש לפרש כך: כן, לימוד ההלכה הוא כמו שירה וזמרה, וכך הוא צריך להיות! וכמו בשירה איכותית, או במוסיקה איכותית, יש כמה וכמה ערוצים מוסיקליים שגורמים ליצירה להישמע כה עריבה לאוזנינו. יש תופים, יש בס, יש כלי ליווי, יש כלי סולו, יש כלי נשיפה, יש סולן וכו'. אתה, רב יוסף, מעוניין בא-קפלה, בווקאלי בלבד, אך אני, אביי, לא יכול לוותר על התזמורת כולה. ההלכה היא פוליפונית, בוודאי לא מונוטונית. וכאמור, אם אינני טועה, זוהי גם הדרך שבה יש להבין את הפשט, קרי: יש עומק וריבוד בהלכה, הלכתיים ורעיוניים, מעבר לשורת הדין.
ובכן, מטפורת המוסיקה מתאימה מאוד לתיאור ההלכה, וכמדומני שהיא מתאימה אף לתיאור התורה. כידוע, נהוג לומר שיש ארבע רמות פרשנות לתורה: פשט, דרש, רמז וסוד. גם אותם יש להבין כחלקים בתזמורת. ודוק, יש מקומות בתורה שבהם רק כלי אחד מנגן (סולו), והשאר שותקים או נותנים ליווי עדין. הבולט שבהם הוא מעשה בראשית, עליו רש"י מעיר את הערתו המפורסמת "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני" - יש כאן סולו דרש, או סולו סוד; אך כלי הפשט נחים וצופים בביצועים של חבריהם ללהקה.*
ואולם, יש להיזהר שלא להפריז אם המטפורה החדשה-ישנה שלנו, שהרי כך דרש רבא (בבלי סוטה דף לה ע"א):
מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קיט, נד): "זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי", אמר לו הקדוש ברוך הוא: דברי תורה שכתוב בהן (משלי כג, ה) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ, אתה קורא אותן זמירות?!
תשובת הקב"ה תמוהה; איך הפסוק הזה קשור. ובכן, רש"י מפרש: "שאם תכפיל עיניך לסתום עין בהסח הדעת מהסתכל בהן מיד ואיננו". דברי תורה זקוקים להקשבה עמוקה ולראייה עירנית.
והנה, למרות שכאן יש דברים שלכאורה באים לסייג את המטפורה, נמצינו חוזרים לאותו מסר הנלמד מהשימוש בה: לתורה יש עומק ורוחב עצומים, יש להאזין להם, יש לחפש אותם - וכשמוצאים אותם אז מתחיל לראות את הקולות, את כל הקולות.
-------
* את הרעיון הזה שמעתי מאבא שלי עוד בילדותי.

אין תגובות:

פרסום תגובה