יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

מיהו ומהו האידיאל המקראי?

אין ברצוני לעורר ויכוח ישן-חדש מרבצו (בעוד רגע תבינו איזה), אבל הדברים להלן, שבפניהם אני מפנה את הבמה לגמרי, נכתבו בחדוּת ובתחושת אמת כל-כך נדירים - כך שאין לי אלא להביאם בפניכם בשלמותם.
כבר עם לכתו ובואו של אברם לארץ כנען יש רעב בארץ - מצב שגורם לו לעזוב את הארץ שזה עתה עלה אליה. ועל כך כותב רש"ר הירש בפירושו לבראשית י"ב, י':
"ויהי רעב בארץ". הסיפור הפותח במלים אלה יש בו כדי להתמיה במבט ראשון. אברהם עזב את הארץ היעודה לו; הוא לא בטח בה', הזן ומפרנס גם בארץ ציה; ונראים הדברים במבט ראשון, שהוא סיכן את שלומה המוסרי של אשתו כדי להחיות את נפשו! - והנה, אפילו אין בידינו ליישב את כל התמיהות, אפילו נאלצנו לגזור כדעת רמב"ן: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא את אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו,... גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה מפני הרעב עוון אשר חטא" וכו' - הרי אין בכל זה כדי להביא אותנו במבוכה.
אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות; אין היא מאליהה אדם, ואין היא אומרת על איש: "הנה לפני האידיאל, באדם זה הפך האלהי לאדם!" בכלל, אין היא מציגה את חיי שום אדם כחיים לדוגמה ולמופת - למען נלמד ממנו מה טוב ומה ישר, מה נעשה ומה לא נעשה. אם התורה רוצה לצייר לנו דמות, שנוכל ללמוד מדוגמתה, הרי אין היא מציגה בן אדם, שיסודו מעפר ואפר, אלא הקב"ה מציג את עצמו לדוגמה, והוא אומר: "הביטו אלי! עשו כמעשי! לכו בדרכי!" לעולם אל נאמר: מעשה זה הוא טוב וישר, שכן פלוני אלמוני עשה כן! התורה איננה "אוסף של מעשים טובים". היא מספרת מעשים שהיו - לא מפני שהם מעשים מופתיים - אלא מפני שהם מעשים שהיו.
אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת. אולם, לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת - בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאוה וללא מאבק פנימי - היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת. טול לדוגמה את מידת הענוה של משה. אלמלא ידענו, שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים, שמידת הענוה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה. רק משעה שאמר "שמעו נא המורים", הרי במקום שנמצא את ענוותנותו, שם נמצא את גדולתו: הוא קנה את הענוה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי; וכולנו מצוים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך. ואין התורה מספרת על חטא, אלא אם כן ענשו בצדו. נלמד מחכמי התורה הגדולים, והרמב"ן הוא בודאי מן הגדולים שבהם: לעולם אין זה מתפקידנו ללמד סניגוריה על גדולי ישראל. אין הם זקוקים לסניגוריה שלנו, ואין הם סובלים אותה. התורה חתומה בחותמת האמת, ואמת היא קו יסוד של גדולי פרשניה ומוריה.
האם יש צורך להוסיף על דבריו? נדמה שלא. רק אספר סיפור אישי קצרצר: לפני כארבע שנים, כשהסעתי את הרב יואל בן-נון לביתו מיום-עיון בישיבת ההסדר בנתיבות, תמצתתי לו בקצרה את הדברים לעיל. הוא מיד ענה לי: "הרי זה מה שאני אומר כל השנים!". חיוך רחב עלה על פניי...

2 comments:

  1. ישר כח גדול.
    ואני משתהה ולא מבין כיצד יש כאלו שאינם קולטים שכאן טמונה גדולתה של התורה. אי-האלהת האדם, וסיפור כנה על עליותיהם ונפילותיהם של גדולינו. וזה גם מחזק את מעמדה של התורה כטקסט אמין ששייך לעולמנו ולא לאיזו מיתולוגיה של המזרח הקרוב של אלים וגיבורים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על התגובה!
      אני מקווה ששמת לב שהבלוג שלך מופיע ברשימת המומלצים שלי. נעזרתי בו כמה פעמים (אף בבלוג זה, למשל כאן http://mymachshevet.blogspot.co.il/2012/08/blog-post.html) בכל מה שקשור לרב ברקוביץ.
      אגב, נראה לי שאני ואתה חולקים אהבה גדולה לכתביו, ואני אשמח לשתף איתך ידע, מקורות וכו'.

      מחק