יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

מקורות המיסטיקה?


אברהם אבינו נפרד מאיתנו בסוף פרשת חיי שרה. ומהו הדבר האחרון שאבי האומה הישראלית עושה בחייו? לכאורה, מה כבר נותר לו לעשות? חייו רצופים נסיונות, מעשי חסד וגבורה עילאיים. אבל, בכל אופן, התשובה קצת מפתיעה (בראשית כ"ה, ה-ו):
וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם.
פסוק ה' מובן לנו – הדבר האחרון שנותר לאבי האומה לעשות הוא להוריש את ה-כ-ל ליצחק. ולכן, פסוק ו' קצת תמוה. אמנם אנו יכולים להבין את המניע הצודק שלא נותן לאברהם להשאיר את שאר ילדיו חסרי-כל. אך, אם ה-כ-ל, כאמור, ניתן ליצחק – מה נשאר לאברהם לתת ל"בני הפלגשים"?
השאלה הזו כנראה הניעה את רוב הפרשנים, מימי חז"ל ואילך (כפי שנראה מיד), להסביר ש"המתנות" הללו היו רוחניות, שהרי אמנם ה-כ-ל ניתן ליצחק (וזה כלל ירושה רוחנית ופיזית), ולכן כל שנותר לאברהם לתת היה רוחני באופיו.
אז מה נתן אברהם לבני הפלגשים? ומי הם בכלל בני הפלגשים? איפה זה ארץ קדם?
רש"ר הירש נותן תשובה מסורתית למדיי (הוא מצטט את חז"ל) אך נדמה שמקורותיו רחבים עוד יותר מהנראה לעין במבט ראשון. כך הוא כותב:
הנה, רק מעטים, רק בחירי זרע אברהם ויצחק, הוכשרו - לא רק ליטול מתנות, - אלא לנחול "נחלה", לרשת מידי האב את כל אשר לו, את כל ירושתו הרוחנית [...] לדעת חכמינו, [בני הפלגשים - י.ד] לקחו מבית אברהם גם מתנות רוחניות שקיבלו; אלא שניצלו אותן לרעה, וכך הפכו אותן ל"שמות טומאה" (סנהדרין צא ע"א).
רש"ר הירש מצטט את דברי ר' ירמיה בר אבא ומפרש את דבריו (כדרכם של פרשנים אחרים) שלא יתכן שאברהם נתן למישהו כלשהו "שמות טומאה" – הוא נתן מתנות רוחניות. כמו שצריך. אבל, כך נראה, העובדה שהם התרחקו-שולחו לארץ קדם גרמה לכך ש"שמות" שלו נעשו ל"שמות טומאה". וכך הוא ממשיך וכותב:
הארץ היעודה לעתידו של זרע אברהם היא בקצה המערבי של ארצות המזרח, בגבול המזרח והמערב. למערבה – ארצות אירופה, אליהן תעבור לראשונה הרוח, שנושאיה בני יצחק. כל רכושו הרוחני והמוסרי של האדם, כל מה שהאיר את עיניו ועידן את נפשו – מקו גבול זה הוא יצא. שֵם ויֶפת, יהודה ויון, שתי האומות, שמהן יצאה תרבות ודת לעמים, קרובות כאן ב"טבור הארץ". מכאן פונה התרבות מערבה, על אורה ומוסרה. בני קטורה שולחו מזרחה. רק לאחר זמן ייספחו גם הם לעתיד רוחני זה.
הגיאוגרפיה התרבותית-רוחנית המתוארת בדבריו גורמת לנו לתהות שמא "בני הפלגשים" הנמצאים ב"ארץ קדם" ומשתמשים ב"שמות טומאה" אינם אלא המיסטיקנים מן המזרח. כדי לבסס טענה זו אנו פונים למקור שאין אנו מרבים לצטטו (ובטח שאין אנו מתיימרים להבינו ולהסבירו, לפחות לא כאן), הלא הוא ספר הזהר (חלק א' צט ע"ב – ק ע"א בתרגום 'הסולם'):

אמר רבי אבא: יום אחד פגשתי עיר אחת, מאותן שהיו מבני קדם. ואמרו לי מאותה חכמה שהיו יודעים מימי קדם. ומצאו ספרי חכמה שלהם והגישו לי ספר אחד.
והיה כתוב בו, כי כעין מה שהרצון של האדם מכוון בו בעולם הזה, כן ממשיך עליו רוח מלמעלה, כעין אותו הרצון שנתדבק בו. אם רצונו כוון בדבר עליון קדוש, הוא ממשיך עליו אותו הדבר מלמעלה למטה אליו. ואם רצונו הוא להתדבק בסטרא אחרא, וכוון בו, הוא ממשיך אותו הדבר מלמעלה מלטה אליו. והיו אומרים שעיקר הדבר תלוי בדבור ובמעשה וברצון להתדבק, ובזה נמשך ממעלה למטה אותו הצד שנתדבק בו.
ומצאתי בו (בספר) כל אלו המעשים והעבודות של כוכבים ומזלות, והדברים שצריכים לעבודתם, ואיך צריך הרצון לכוון בהם, כדי להמשיך אותם אצלם. כעין זה מי שרוצה להתדבק למעלה ברוח הקודש, הנה במעשה ובדבור ולכוון באותו הדבר בכוונת הלב, תלוי הדבר, שיוכל להמשיך אליו מלמעלה למטה ולהתדבק בדבר.
והיו אומרים במה שהאדם נמשך בעולם הזה, כן מושכים אותו כשיוצא מן העולם הזה, ובמה שנתדבק ונמשך אחריו בעולם הזה, כן הוא מתדבק בו בעולם ההוא (האמת), אם בקדש בקדש, אם בטומאה בטומאה. אם בקדש מושכים אותו לצד הקדושה, ונתדבק בו למעלה ונעשה ממונה משמש לשמש לפני הקב"ה, בין כל המלאכים. כמו כן הוא מתדבק למעלה ועומד בין אלו הקדושים, שכתוב (זכריה ג ז): "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". כן כעין זה, אם בטומאה, מושכים אותו אל צד הטומאה, ונעשה כאחד מהם להתדבק בהם. והם נקראים מזיקי בני אדם. ובשעה שנפטר מעולם הזה לוקחים אותו ושוקעים אותו בגיהנם, באותו מקום שדנים לבני הטומאה שטמאו עצמם ורוחם ואח"כ נתדבקו בהם. והוא נעשה מזיק, כאחד מאלו מזיקי העולם.
אמרתי להם: בני, הדברים שבספר קרובים לדברי תורה. אבל יש לכם להתרחק מספרים אלו, כדי שלא יטו לבכם לאלו העבודות ולכל אלו הצדדים שאמר כאן. אולי חס ושלום תסורו מאחר עבודת הקב"ה. כי כל הספרים האלו מתעים בני אדם. משום שבני קדם חכמים היו וירושת החכמה הזו ירשו מאברהם שנתן לבני הפלגשים, שכתוב (בראשית כה ו): "ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם". ולאחר כך נמשכו בחכמה זו לכמה צדדים.
אבל זרע יצחק, חלקו של יעקב, אינו כן, שכתוב (שם ה): "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק". זהו חלק הקדוש של האמונה, שנתדבק בו אברהם, ומגורל הזה ומצד הזה יצא יעקב. מה כתוב בו? "והנה ה' נצב עליו" (שם כח יב). וכתוב: "ואתה יעקב עבדי" (ישעיה מד א). משום זה צריך האדם להמשך אחר הקב"ה. ולהתדבק בו תמיד. שכתוב (דברים י כ): "ובו תדבק".

ראשית, נראה שקרוב לשער, ולא נטעה בכך יותר מדיי, שרש"ר הירש השתמש בזוהר – ולא רק בגמרא – כמקור לדבריו.[1] וזאת, דווקא מן התוספת לדבריו המחלקת בין המזרח למערב מבחינת תרומתם הרוחנית לאנושות.
שנית, מה הזהר בעצם טוען? הרי ר' אבא מודה שהדברים קרובים לדברי תורה! ואם היינו מוציאים את הקטע מהקשרו, כמדומני (לצערי) שרבים האנשים כיום שלא היו חושבים שמדובר בציטוט מספרי עבודה זרה של "בני קדם", אלא בדברי התנאים שבזהר. אז מהו ההבדל הדק, מהי שכבת הקרח שאנו מהלכים עליה בחיינו-חוויותינו הרוחניים?
נדמה שמה שחסר באותם ספרים הוא שמו של הקב"ה. לא נרחיב בעניין (אפשר לחזור ולעיין כאן), אך די אם ננסח את הדברים כך: לא די לו ליהודי שהוא בנו של אברהם, אם הוא איננו בנם של יצחק ויעקב. הבדל דק ביותר יש בין מגיה ומיסטיקה לדבקות – הכל תלוי משורשו של מי אנו יונקים ובדרכיו של מי אנו שואפים לדבוק.




[1] ואכן כך טוען מרדכי ברויאר, ש"ברשימותיו [של רש"ר הירש - י.ד] להכנת הפירוש נתקלים אנו לא-פעם בהבאות מספר הזהר".  ראה: מרדכי ברויאר, "פרקים מתוך ביוגראפיה", בתוך: הרב שמשון רפאך הירש משנתו ושיטתו (פלדהיים: ירושלים, תשמ"ט), עמ' 40.

2 comments:

  1. אני חייב ללמוד את הרש"ר הירש על התורה!

    השבמחק
    תשובות
    1. בהחלט!
      המלצה שלי: תלמד קודם את "אגרות צפון" (וכדאי אפילו יותר מפעם אחת). ככה נכנסים ל"שפה" שלו.
      אגב, כשתלמד אותו, תראה כמה הוא והרב אליעזר ברקוביץ דומים!

      מחק