קובץ הפרשות תרומה–תצוה–כי-תשא–ויקהל–פקודי מציב בפנינו אתגר פרשני לא קטן. כידוע, ישנה מחלוקת פרשנית בין רש"י לרמב"ן בנוגע להתאמה בין סדר כתיבת הפרשיות לבין סדר התרחשות המאורעות הכרונולוגי, ובעיקר בנוגע לזמן הציווי על בניית המשכן – האם הוא קדם לחטא העגל או לא (בין יתר המחלוקות: זמן הגעת יתרו, זמן 'יראת העם' וזמן 'טקס הברית').
באופן כללי אפשר לומר שרש"י מעדיף להשתמש בכלל הפרשני "אין מוקדם ומאוחר בתורה" מתוך הבנתו שהתורה ניתנה למשה בסוף המסע במדבר, בשנת הארבעים (בספר דברים), כשהיא מחולקת ומסודרת על פי נושאים, באופן תמאטי ולא באופן כרונולוגי. וכך, התורה מעבירה את תכניה לא רק בתוכן הפרשיות אלא אף בסדר כתיבתן, כמו בסמיכות פרשיות וכדומה. לעומתו, סבור הרמב"ן שהתורה כתובה בסדר כרונולוגי והחריגות מדרך זו הם ספורות ובדרך כלל מוסברות על-ידי הכתוב עצמו.
לא נרחיב יתר על המידה בהסתעפויות המחלוקת ביניהם, אך נזכיר את ההבנה המקובלת שלה, כלומר – את המשמעות שנוטים לייחס לעמדותיהם המנוגדות לכאורה: רמב"ן סבור שבניית המשכן היא "לכתחילה" על מנת להמשיך את מצב התגלות השכינה באופן נסתר ותמידי, כדבריו: "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר". הברית שנכרתה בין עם ישראל והקב"ה בסיני מביאה אותם לרמת הקדושה שהובטחה להם כבר בבריתות עם אברהם – שה' יהיה להם לאלוהים והם יהיו לו לעם – עובדה המזכה אותם בהשראת השכינה באופן תמידי. לעומתו, רש"י סבור שבניית המשכן היא "בדיעבד" כצורך הנובע מתוך חטא העגל. מתוך השוואות רבות בין מעשה העגל והציווי על בניית המשכן והקמתו (בנ"י מחויבים לתרום, בצלאל הוא נכדו של חור, הייעוד "ושכנתי בתוכם" אמור להחזיר את משה לתוך המחנה, אהרן נדרש להקריב קרבן עם הקמת המשכן כדי לכפר על חלקו בחטא) רש"י רואה את הציווי על המשכן כתהליך "שיקום רוחני" של העם אחרי החטא; ייעודו המרכזי של המשכן הוא לשמש מקום כפרה.
האם אפשר לפשר בין דעותיהם? לעניות דעתי, ר' שמשון רפאל הירש בפירושו על ספר שמות נותן כיוון מעניין לפיתרון (מבלי להזכיר מפורשות את המחלוקת בין רש"י לרמב"ן). תחילה הוא סבור כרמב"ן, ובלשונו:
בציווי על מלאכת המשכן ובמסירת לוחות העדות הושלם מתן תורה במרום. עתה צריך היה לשתול בקרב האומה את התורה – היא נשמת האומה, ומן המשכן צריכה התורה להקרין אל עבר האומה כולה, ורוחו של ייעוד קדושתה האלוהית צריך לחדור אל לב כל אחד ואחד מבני האומה, למען תתגשם ההבטחה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (לעיל כה, ח).
אלא שבדיוק ברגע מרומם ואידילי זה, כפי שכולנו יודעים, התרחש המעשה הנורא, חטא העגל. נדלג על שלל המשמעויות שהוא רואה בעצם התרחשות החטא בתזמון זה ונראה את דברי הסיכום שלו, שמהם נראה שהוא פתאום סבור כרש"י:
קיצורו של דבר: ירדה תורה אל ישראל כדי למשול בעם, ואך ירדה אל ישראל – ניתן לה תפקיד נוסף: כוחה האלוהי יועמד במבחן חינוכו של העם הזה לקבלת התורה מתוך כניעה גמורה, ומקדש התורה יהיה בראש ובראשונה מקום כפרה, ואין זה אלא מקום של חינוך בלתי-פוסק לקראת עתיד טוב יותר וטהור יותר. בטרם יוקם מקדש התורה, היה עליהם, על העם והכהנים, להיווכח שהם זקוקים לכפרה.
הייתכן? כיצד משמעות המשכן יכולה להשתנות כך, ועוד בעקבות חטא?
לאחר שהורדו מחדש לוחות-העדות, שוב נצטוו על הקמת משכן-העדות, שהרי הלוחות הם העירבון ל"נוכחותו" המיוחדת של ה' בקרב העם. המאורעות הקשים שהעם התנסה בהם, כמסופר בפרקים האחרונים, העמידו בסימן-שאלה את כל הגשמתו של ציווי זה. אולם המאורעות האלה היו בעלי חשיבות מופלגת לגבי הציווי הזה עצמו, לגבי המשכן ותכליתו. עתה צריך היה להקים את המשכן על יסוד חדש של נסיון. העם והכהנים למדו להכיר את עצמם בכל רפיון חוסר שלמותם. [...]
כך נעשו המאורעות, שהכתוב רשמם לדורי דורות בין הדיבור שציווה על בנין המקדש הראשון ובין ביצועו – לעדות, כי חסדי ה', המצויים בכל דרגות החטא והתשובה של אדם, הם עובדה היסטורית מהימנה.
כלומר, המהות של חטא העגל הייתה מנוגדת לחלוטין לתפקיד שיועד למשכן – אם המשכן נועד להשראת שכינה כהמשך למתן תורה, הרי שמעשה העגל גרם לסילוק שכינה והעמיד בסימן שאלה את האפשרות ששכינה תשרה שוב עלי-אדמות אי-פעם. אך הקב"ה, לאחר שכבר גילה את מידת רחמנותו וסבלנותו כאשר החליט לקבל את תפילות משה ולהמשיך לקיים את העם, מגלה כאן גם את גמישותו. התורה היא נצחית ומצוותיה נצחיים, אך טעות היא להבין את הנצחיות הזאת כמשהו קבוע ועומד, לא משתנה וארכיאולוגי. הנצחיות של התורה היא נצחיות חיה ורלוונטית תמיד, ומכאן שהבנת התורה ויישומה צריכים להתאים לכל דור באופן מיוחד. ייתכן שמה שאנחנו מתארים כאן הוא המקרה הראשון של יישום הגמישות הזאת. הציווי על המשכן לא משתנה בכהוא זה גם כשהוא חוזר על עצמו בפרשת ויקהל. אך המשמעות שלו מתמקדת באספקט אחר של המשכן. אם נייצג את הפרשנויות של רש"י ורמב"ן בכלי המשכן, ניתן לומר שרמב"ן רואה את מרכז המשכן בארון הברית, ואילו רש"י רואה את מרכז המשכן במזבח הנחושת. רמב"ן רואה את המשכן כגילוי (ירידה) של העליון בתחתונים; רש"י כשאיפה של התחתונים להתעלות. רמב"ן מסמן את המטרה – משכן; רש"י מראה את הדרך אליה – מקדש (התקדשות).
שני לקחים משמעותיים אני חושב שיש ללמוד מכאן. האחד הוא התמדה, והוא נלמד ממבנה המשכן עצמו. ההתקדשות שבאה לידי ביטוי על המזבח בשאיפה אל-על מחייבת הקרבה תמידית – קרבן תמיד כל בוקר וערב. אמנם המטרה היא השראת השכינה, "זכו – שכינה ביניהן", אך ללא ההתמדה בהתקדשות הסכנה של "לא זכו – אש אוכלתן" רובצת בפתח. התקדשות היא נסיעה בעלייה המחייבת לא להוריד את הרגל מהדוושה (אם רוצים לפחות לשמור על אותה מהירות); חבל שהיא לא כמו נסיעה בירידה – לחיצה קטנה ומשם מתגלגלים...
הלקח השני הוא גמישות, והוא נלמד מהמאורעות שהתרחשו תוך כדי הציווי על המשכן ומעשה הקמתו. המסגרת הנתונה של כל "ממסד", למן בית המקדש ועד למקדש הפרטי-משפחתי – נתונה. אך לתוכה צריך לצקת משמעויות חדשות ומרעננות לעת הצורך כדי שהיא תישאר רלוונטית ונצחית. כדי שהמבנה של החיים, "הממסד", ישקף נאמנה את החיים עצמם, יש צורך בהתאמה הזאת המושגת דרך הנכונות להתגמש. וכידוע, זוהי יכולת קריטית בחיי המשפחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה