יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

מיהו ומהו האידיאל המקראי?

אין ברצוני לעורר ויכוח ישן-חדש מרבצו (בעוד רגע תבינו איזה), אבל הדברים להלן, שבפניהם אני מפנה את הבמה לגמרי, נכתבו בחדוּת ובתחושת אמת כל-כך נדירים - כך שאין לי אלא להביאם בפניכם בשלמותם.
כבר עם לכתו ובואו של אברם לארץ כנען יש רעב בארץ - מצב שגורם לו לעזוב את הארץ שזה עתה עלה אליה. ועל כך כותב רש"ר הירש בפירושו לבראשית י"ב, י':
"ויהי רעב בארץ". הסיפור הפותח במלים אלה יש בו כדי להתמיה במבט ראשון. אברהם עזב את הארץ היעודה לו; הוא לא בטח בה', הזן ומפרנס גם בארץ ציה; ונראים הדברים במבט ראשון, שהוא סיכן את שלומה המוסרי של אשתו כדי להחיות את נפשו! - והנה, אפילו אין בידינו ליישב את כל התמיהות, אפילו נאלצנו לגזור כדעת רמב"ן: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא את אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו,... גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה מפני הרעב עוון אשר חטא" וכו' - הרי אין בכל זה כדי להביא אותנו במבוכה.
אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות; אין היא מאליהה אדם, ואין היא אומרת על איש: "הנה לפני האידיאל, באדם זה הפך האלהי לאדם!" בכלל, אין היא מציגה את חיי שום אדם כחיים לדוגמה ולמופת - למען נלמד ממנו מה טוב ומה ישר, מה נעשה ומה לא נעשה. אם התורה רוצה לצייר לנו דמות, שנוכל ללמוד מדוגמתה, הרי אין היא מציגה בן אדם, שיסודו מעפר ואפר, אלא הקב"ה מציג את עצמו לדוגמה, והוא אומר: "הביטו אלי! עשו כמעשי! לכו בדרכי!" לעולם אל נאמר: מעשה זה הוא טוב וישר, שכן פלוני אלמוני עשה כן! התורה איננה "אוסף של מעשים טובים". היא מספרת מעשים שהיו - לא מפני שהם מעשים מופתיים - אלא מפני שהם מעשים שהיו.
אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת. אולם, לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת - בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאוה וללא מאבק פנימי - היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת. טול לדוגמה את מידת הענוה של משה. אלמלא ידענו, שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים, שמידת הענוה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה. רק משעה שאמר "שמעו נא המורים", הרי במקום שנמצא את ענוותנותו, שם נמצא את גדולתו: הוא קנה את הענוה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי; וכולנו מצוים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך. ואין התורה מספרת על חטא, אלא אם כן ענשו בצדו. נלמד מחכמי התורה הגדולים, והרמב"ן הוא בודאי מן הגדולים שבהם: לעולם אין זה מתפקידנו ללמד סניגוריה על גדולי ישראל. אין הם זקוקים לסניגוריה שלנו, ואין הם סובלים אותה. התורה חתומה בחותמת האמת, ואמת היא קו יסוד של גדולי פרשניה ומוריה.
האם יש צורך להוסיף על דבריו? נדמה שלא. רק אספר סיפור אישי קצרצר: לפני כארבע שנים, כשהסעתי את הרב יואל בן-נון לביתו מיום-עיון בישיבת ההסדר בנתיבות, תמצתתי לו בקצרה את הדברים לעיל. הוא מיד ענה לי: "הרי זה מה שאני אומר כל השנים!". חיוך רחב עלה על פניי...

יום שלישי, 9 באוקטובר 2012

חירות ה' וחירות האדם

רעיון החורז פרשה שלמה

את הפוסט הקודם סיכמתי בהערה על הגורל והייעוד, צמד המושגים המכונן את חיינו והתלוי ברעיון יסוד נוסף – חירות ה' וחירות האדם. גורלנו נקבע על-ידי נסיבות בלתי תלויות בנו, אלא ברצונו החופשי של ה'; ועל-ידי מעשינו, התלויים ברצוננו החופשי.
פרשת בראשית היא פרשה לא קצרה ועמוסה (מאוד) בסיפורים, רעיונות, תובנות, הגיגים, מוסר וכו'. הייתכן שישנו רעיון אחד, עיקרון אחד, שחורז את הפרשה כולה? ואפילו אם הוא לא הרעיון המרכזי בכל נקודה בפרשה, הרי שהוא מופיע כמעט בכל מקום בה?
נדמה שפירושו לפרשת בראשית של רש"ר הירש מציע את הרעיון בדבר חירות ה' וחירות האדם כרעיון מן הסוג הזה בדיוק. למען הסר ספק, גם אני בין אלה המתנגדים לכך שלכל התורה יש רק דבר אחד לומר (כגון ספרים בסגנון "ארץ ישראל בפרשיות התורה") – זה די משעמם וזה לא נכון. אבל לעניות דעתי, במקרה שלנו, בפרשה שלנו, הרעיון הזה מקבל נפח ומשמעות דווקא מכך שהוא זוכה לכך כך הרבה "הופעות".

בריאה יש מאין כעיקרון מוסרי

כידוע, הפסוק הראשון בתורה מודיע על העובדה שהבריאה היא יש מאין, ליש קדם אין והיש קיים במאמר ה' בלבד. הקביעה ההפוכה היא האמונה בקדמות העולם. והנה רש"ר הירש מכריז באופן מפתיע במיוחד שאמונה זו (פירוש לתורה, בראשית א,א עמ' א):
אין היא רק שקר מיטאפיסי, תיאור קוסמוגיני הנוגד את האמת, אלא גרוע מכן: אמונת הקדמות חותרת תחת כל מוסר, והיא כופרת בכל חירות באל ובאדם. [...] וכדרך שהוא שליט בחירות על עולמו, כן השליט את האדם על עולמו הקטן; מהויתו החפשיה נפח בו ניצוץ, למען ישלוט בחירות על הגוף וכוחותיו. כך ברא את האדם בצלמו, בצלם חפשי של האל החפשי; וכצלם אלהים הניח את האדם בעולם המסור לשלטונו הכל-יכול. העולם שנברא "בראשית" איננו הטוב ביותר במסגרת הנתונים, אלא הוא העולם היחיד הטוב. עולם זה – על כל מגרעותיו המדומות – תואם את תכנית החכמה של הבורא; היה לאל ידו לברוא עולם אחר, אילו עולם אחר היה תואם את רצונו. האדם שנברא בראשית – על כל מגרעותיו המוסריות – מסוגל להשיג את השלמות המוסרית שהבורא הציב לפניו. האפשרות לחטוא היא חלק משלמותו המוסרית, – שכן היא תנאי יסוד לחירותו המוסרית.
ובכן, אין אנו עוסקים בפילוסופיה ובהיתכנות הלוגית של חירות ה' וחירות האדם – כלומר במטאפיזיקה; אלא באפשרות הממשית שהעולם הוא טוב, או לפחות יהיה טוב – כלומר, השפה המדוברת כאן היא שפת האתיקה. ה"חירות הכפולה", כפי שניתן לכנות רעיון זה, היא זו שמבטיחה את עתידו הטוב של העולם, את מוסריותו.

המצווה הראשונה והאפשרות לחטוא

כממשיך דרכו הנאמן של הרמב"ן, ובמחלוקת מפורשת על גישתו של הרמב"ם, סבור רש"ר הירש שהיתה לאדם בחירה בין טוב ורע עוד לפני החטא. אחרת, כיצד יכול היה להיות מצווה וכיצד ייענש אם ייחטא? לכן עלינו לחזור ולומר (שם ב,ט; עמ' לז):

חופש הבחירה מאפיין את האדם כאדם; ומכאן, שאין האדם ראוי לשמו בלא מושג הטוב והיפוכו. אלמלא הכיר האדם את מושג הטוב והרע, לא יכול הקב"ה להטיל עליו איסור; ומשעבר על האיסור, לא יכול להעמידו בדין ולגזור עליו עונש.
חירות האדם היא זו שמקנה לאדם את מעלתו כאדם. ויהי מה. אבל אין היא המטרה הסופית. החירות ניתנה לאדם כדי שישתמש בה בכבוד ויבחר בטוב מתוך הכרה, ולא מתוך אינסטינקט כמו עולם החי. ולמען מטרה זו ה' נתן לאדם חוקים (אמנם זה התחיל במצווה אחת ויחידה), הוא התווה לו את נתיב הבחירה, ובדגש על כך שלא נשללה ממנו אפשרות הבחירה (שם):
הארץ יכולה להפוך לגן עדן, אך תנאי אחד בדבר: שנקרא טוב ונקרא רע – רק מה שהקב"ה קראו כן; ואל נבחין בין טוב לרע – כראות עיני החושים. אם נקבל על עצמנו את הכרעת החושים, יינעלו עלינו שערי גן עדן; ורק בדרכים רחוקות ועקלקלות תשוב האנושות אליהם.

תוצאות החטא – חטא קדמון?

אדם הראשון מימש את חירותו – וחטא. מה היו תוצאות החטא? פרשיות הסיום של ספר דברים מזכירות שלושה זוגות של ברירות שביניהם יש לבחור: טוב ורע, ברכה וקללה, חיים ומוות (דברים ל, טו-כ). ואכן, לחטא האדם הראשון יש תוצאות בשלושה תחומים: רע, קללה ומוות. בתחום ה'רע' – עכשיו הוא "יודע טוב ורע", מצב שנראה כנחות למצבו הקודם; בתחום ה'קללה' – ה' מקלל את הנחש, את האשה ואת אדם; ובתחום ה'מוות' – ה' מגרש את האדם מגן עדן כדי שלא יחיה לעולם.
אלא שאיננו מדייקים בפרט אחד – ה' לא קילל את האדם, אלא את האדמה בעבור האדם. מדוע זה דיוק כל כך חשוב? ובכן, אנו לא חיים בבועה פרשנית, והיו בעבר ובהווה פרשנויות שהעלימו עין מפשט המקרא והבינו שהאדם הוא יצור מקולל (שם ג,יט; עמ' נד):

הדין האלהי גזר קללה על האדמה ועל הנחש; אך אין בו רמז לקללה שנאמרה על האדם. האדם לא נתקלל כל עיקר. דבר לא נשתנה בייעודו הנעלה ובכשרו למלא את ייעודו. רק התנאים החיצוניים נשתנו – למענו ולטובתו; נתחלפה הזירה, שעליה ימלא את תפקידו. ואילו התפקיד עצמו, ייעודו האלהי וכושרו למלאו, לא נשתנו כמלוא נימה. גם היום נברא כל אדם בטהרה – כאדם הראשון בשעתו; גם היום נולד כל ילד כמלאך, למען יחיה ויהיה לאדם, הרי זו אחת מנקודות היסוד של תורת ישראל וחיי היהודי. אולם, מה נואשת תקות האדם, משטועים כפרו בטהרתו. הנה, על יסוד מעשה גן עדן בדו להם שקר, החותר תחת עתידו המוסרי של האדם. מכאן למדו את אמונת החטא הקדמון; על יסוד זה בנו בניין רוחני, אשר היהודי מתנגד לו מעצם מהותו. [...] האדם כפרט והאנושות ככלל יכולים בכל עת לחזור אל ה' ולשוב לגן עדן עלי אדמות. לשם כך אין צורך באמצעי אחר – פרט לנאמנות לחובה, שכל אדם מסוגל לה. לשם כך אין צורך במתווך שמת וחזר וקם לתחיה. על כך יעידו כל תולדות ישראל. מהן למדנו, כי ה' קרוב אל אדם טהור – כדרך שהיה קרוב אל אדם הראשון קודם החטא. אברהם, משה, ישעיהו וירמיהו לא זכו בקרבת ה' אלא בזכות נאמנותם לחובתם. העיקר הראשון של היהדות הוא האל היחיד החפשי; בצדו ובסמוך לו העיקר השני: האדם הטהור החפשי; תורת החטא הקדמון היא טעות מצערת של אמונה זרה. כסבורים הם שהחטא טבוע באדם כתוצאה מן החטא הזה – ואין האדם יכול להינצל מקללת החטא, אלא בזכות האמונה בעובדה מסוימת. אולם, אין זכר במעשה גן עדן לקללה האמורה על האדם.
הדברים ברורים דיים והפולמוס עם הנצרות זועק מאליו, רק ננהיר בקצרה שתי נקודות: [א] על יסוד הרעיון הזה – מה שכן קרה בעקבות הגירוש מגן עדן – רש"ר הירש מבין את עיקרון הגלות. הגלות איננה קללה, אלא היא הזדמנות נוספת – זירה חדשה – לקיום אותו ייעוד שהכושר למלאו לא קופח (עמדה זו איננה זוכה להבנה מספקת מצד מבקריו, בשל אי-ידיעת דבריו כאן). [ב] את מעשה הקללה יש לקחת ברצינות, במיוחד כאשר הוא מגיע מה'. רש"ר הירש מבין שהמילה קללה באה משורש ק.ל.ל, ומשמעותה היא שהמקולל נעשה קל, חומרו מופחת והתפתחותו נעצרת – הוא משתנה (לרעה). והנה, האדם לא מקולל עם גירושו מגן עדן – הוא עדיין יצור בן-חורין, חופשי בבחירותיו וראוי לייעודו עלי-אדמות.

היסטוריה בדמות אדם

"זה ספר תולדת אדם, ביום ברא אלהים אדם, בדמות אלהים עשה אותו". רבים וטובים מבין הפילוסופים וההיסטוריונים ניסו לחפש את העיקרון האחד שמסביר את ההיסטוריה האנושית. גיאורג וילהלם פרידריך הגל הוא הבולט שבהם ונהוג לייחס לעמדתו את התווית 'דטרמיניזם', ואם לא לו אז לממשיך דרכו קרל מרקס. אולם נדמה שעיקרון אחר לגמרי יכול להסביר את ההיסטוריה העשירה שלנו כבני אדם (שם ה,א; עמ' עב):

כל התופעות הרבות של האנושות אינן אלא תולדות טבעיות של האדם, שנברא בדמות אלהים. [...] כל ההיסטוריה האנושית על מעלותיה ומורדותיה, כל התופעות הרבגווניות של ההיסטוריה האנושית, כולן מצטרפות לכלל אחד; מחשבה אחת חיה ומתגשמת בהן; כולן – על כל ניגודיהן – אינן אלא תולדות של אדם, שנברא בדמות אלהים. אין האדם ראוי להיקרא "אדם", אם כל זה לא יכול להתפתח ממנו. אם נדרש מן האדם – בזכות חירותו – להיות יותר מן המלאכים, יש לתת לו את האפשרות – בכח חירותו – להיות גרוע מן השטן, אם לדבר בלשון בני אדם. אפשרות הירידה עד לדיוטא התחתונה היתה צפויה מראש באדם. אל יעלה על הדעת, שמלאכת ה' לא עלתה יפה. כל התופעות האלה אינן אלא "תולדות אדם", שהתפתחו ממושג האדם.
יוצא אם כן שההיסטוריה האנושית היא התגלמות מחרידה ונוראת הוד של עיקרון "החירות הכפולה". ה' ברא בחירותו עולם מופלא וחידתי, לכאורה בלתי-צפוי; והאדם צריך לבחור בזכות ובכוח חירותו אם להיות מלאך או שטן. יש דבר אחד דטרמיניסטי – אין דטרמיניזם!

לסיום – הערה על הפרשנות הפילוסופית

אין זאת הפעם הראשונה בפרשה, אך הביטוי "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו" מעלה בצורה כבדת משקל את הבעיה העתיקה של הגשמת האל בלשון המקרא. מבלי להיכנס לתסבוכת הדיון הפילוסופי בעניין, רש"ר הירש מפלס לעצמו (ולנו) נתיב ברור ובהיר, רעיון שכבר לא אמור להפתיע אותנו (שם, ו,ז; עמ' פב):
החוקרים התפלספו על לשונות אלה כדי להרחיק את האדם מן ההגשמה – וקרובה הסכנה בסופו של דבר, שגם אישיותו של האל הולכת ומיטשטשת. אילו היתה זו כוונת התורה, היתה נמנעת בנקל מביטויים כאלה. אולם, הסכנה השניה גדולה מן הראשונה. לשונות ההגשמה שבפרשה זו שומרות על שנים מעיקרי האמונה: חירות האל וחירות האדם. הרי הוא אומר: "וירא ה'" וגו'. רעת האדם לא היתה הכרחית. ה' ראה את רעת האדם, בטרם ידע עליה: לשון זו היא אישור על חירות האדם. וגורל האדם איננו תוצאה של סיבתיות פיסית; ה' נמלך בדעתו, בטרם יחליט, והוא מתעצב על גזר דינו. כל זה מאשר את אישיותו וחירותו של האל ושומר על טהרת האמונה. וזו גם דעת הראב"ד, החוקר היהודי המובהק: האמונה באישיותו של האל חשובה מחקירות שוללי ההגשמה (עי' השגת הראב"ד, הל' תשובה פ"ג ה"ז).
בפעם השנייה בעיון זה רש"ר הירש מכנה את עיקרון "החירות הכפולה" – "עיקר אמונה". מעניין הדבר, שכן מה שנאמר כאן, אם קוראים בזהירות רבה, יכול להיתפס כסותר את "עיקרי האמונה" המקובלים.
האם ה' משנה את דעתו? לכאורה, שאלה מתפלספת למדיי. מן המקורות עולה שהתשובה היא חיובית, והפסוק שלנו הוא אחד מאותן מקורות. הפועל "להינחם" במקרא מורה על שינוי דעת. אך כיצד ה' משנה את דעתו, הרי הוא יודע הכל מראש? ואם הוא כן משנה את דעתו, האם הוא איננו מושלם? שאלות אלה צצות רק במסגרת הספוקולציה הפילוסופית, הסגורה בתוך עצמה. אך עיקרון "החירות הכפולה" מלמד שאנו חיים בעולם דינמי. ה' אכן יודע הכל, כמעט הכל; שכן, הוא פינה ממקומו, מידיעתו הכולית, כאשר הוא ברא אדם בעל חירות. החירות האנושית טומנת בחובה את יסוד ההפתעה, את יכולת התשובה ואת יכולת החטא כאחד. ואכן, אף את יכולת התפילה. אם ה' יודע-כל, איזו משמעות יש לתפילה? הרי ה' בוחר האם לענות לה או לסרב. החירות האנושית יכולה לקבל מענה הולם רק בחירות האלוהית.

יום שבת, 6 באוקטובר 2012

פרי החג

הני שבעים פרים כנגד מי – פסימיות או אופטימיות?

המשך הציטוט שבכותרת ידוע לכולם: "הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות" (סוכה נ"ה ע"ב). וכידוע, המספר הזה, שבעים, הוא סך הפרים הקרבים לאורך ימי חג הסוכות במסגרת המוספים. מה אמורה לבטא האמרה הנ"ל? נלמד מתוך המשכה:

אמר רבי [אלעזר] הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך.
אמר רבי יוחנן: אוי להם לגויים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהם, ועכשיו מי מכפר עליהן.

לחג הסוכות, אם כן, פן אוניברסאלי ואילו לשמיני עצרת פן פרטיקולארי, אינטימי יותר. נתמקד בחג הסוכות: איזה צביון יש לאופי אוניברסאלי המיוחס כאן לחג? לכך ר' יוחנן משיב: שבעים הפרים באים לכפר אומות העולם (ואת זה הם קיפחו במעשי ידיהם כאשר החריבו את הבית פעמיים). לכאורה, הכול טוב ויפה ואופטימי, אלא שיש מדרשים (מאוחרים יותר) שמשנים מעט את התמונה, וביניהם המדרש הבא (מדרש אגדה [בובר] במדבר פרק כח):

נמצאו הכל שבעים, והוא כנגד אומות העולם שהם שבעים אומות, כדי שיצילנו השם מידם ויכלו מן העולם, לפיכך מתמעטים והולכים.
לפני שנתייחס לדגש של המדרש, יש לשים לב לפרט שעוד לא הזכרנו (גם הוא ידוע): שבעים הפרים קרבים במהלך החג בטור (סדרה) יורד, כך: 13 + 12 + 11 + 10 + 9 + 8 + 7  = 70. ולכן הדגש של המדרש הוא שאומות העולם גם מתמעטים והולכים. נראה ברור שהדגש הוסט מכפרה על אומות העולם למשאלה שהם ייעלמו (!), אלא אם כן נשלב את המדרשים ונטען שהכפרה היא על הסבל שהם גורמים לישראל (ולעצמם) והתקווה היא שיותר הם לא יזדקקו לכפרה זו. בכל מקרה, נדמה שהיחס לאומות העולם במקורות אלה הוא די פסימי, לא סימפטי במיוחד.
גישה אחרת אפשר למצוא בפירושו לתורה של ר' שמשון רפאל הירש (במדבר כט,יג; עמ' שכו-שכז). גישתו שונה בתכלית, למן הפרשנות לפרטי המוספים ועד למשמעות שהוא מייחס להם, אך היא דומה בדבר אחד והוא אופיו האוניברסאלי של חג הסוכות.

שלא כמו המדרשים האחרים, רש"ר הירש שם לב גם לשאר הבהמות הקרבות במוספי חג הסוכות: חוץ ממספר פרים הולך וקטן בכל יום, בכל יום מקריבים ארבעה-עשר כבשים, שני אילים (לעולה) ושעיר אחד (לחטאת). 14 כבשים ו-2 אילים מורים שיש כאן "עולה כפולה", שכן ברוב שאר המועדים יש שבעה כבשים ואיל אחד. אם כן, אף שלושה עשר הפרים שביום הראשון מתחלקים לשניים, שבעה וששה. ונמצא ש"בחג זה קרב ישראל לאלוהיו בעולה כפולה: בקבוצת קרבנות הכוללת שבעה פרים, איל אחד ושבעה כבשים ובקבוצת קרבנות הכוללת ששה פרים, איל אחד ושבעה כבשים" (רש"ר הירש שם). וכך זה נראה לאורך החג (להורדה):

פרי החג - רפרודוקציה: יהושע דירובן

כדי להבין תופעה זו צריך להקדים ולציין שתי הנחות יסוד של רש"ר הירש ביחס לקרבנות:
1. כל סוג בהמה המובא כקרבן מבטא פן אחר של הקיום האנושי שלגביו הקרבן קרב. פר מסמל את מעשה האדם ופעילותו (פר הוא בהמת עבודה), כבש מסמל את גורל האדם (כבש נוהה אחרי הרועה).*
2. למספרים יש משמעות כללית על-פי הופעתם הראשונה במקרא בסיפור מעשה בראשית, וודאי ביחס למעשי הקרבנות. שש מסמל את העולם הטבעי שהושלם בבריאת האדם, שבע את החותמת האלוהית לבריאה שניתנה עם השבת, שמונה את מה שמעל ומעבר (כמו אוקטאבה, התחלה מחדש בדרגה גבוהה יותר) וכדו'.
ובכן, וכך מסיק רש"ר הירש, מיוצגים כאן שתי קבוצות שדומות בבחינת ה"כבש" שלהם (שבעה בכל קבוצה בכל יום), אך שונות בבחינת ה"פר" שלהם (שבעה בכל יום בקבוצה אחת, וכמות יורדת – משבעה עד אפס – בכל יום בקבוצה האחרת). אם נשלב את הנחות היסוד הנ"ל עם הפרטים הללו נוכל לומר כך: קבוצה אחת באה בברית עם ה' לא רק בגורלה (שבעה כבשים), אלא אף בפעילותה (שבעה פרים), "לא רק דברי ימיהם מגלים את האל היחיד המכוון את קורות העיתים, אלא גם יצירתם ופעילותם יש בה משום התגלות ה', שהרי הם משעבדים את מעשיהם לחוקי ה' וכל אשר הם עושים מעיד על רצונו" (שם). ואילו הקבוצה האחרת:

קרובים לה' רק בגורלם; דברי ימיהם, שלומם ושברם יש בהם משום התגלות ה', אך מעשיהם אינם מעידים על ה' [...] בחיי המעשה שלהם הם נוהגים על פי טבע "הבריאה" והם משועבדים רק לעצמם; כיצירי הבריאה הם ברשות ליבם והולכים אחרי נטיותיהם ויצריהם; הם עושים את העולה על דעתם ופועלים כרצונם, אך אין הם מעצבים את מעשיהם על פי תכתיב הרצון של בוראם ואדונם. חיי המעשה שלהם אינם חתומים בחותמת ה"שבע"; ההיסטוריה שלהם היא אלוהית, אך מעשיהם אינם אלוהיים; הם "שבעה כבשים" - ורק "ששה פרים".
עכשיו נראה בבירור שמתוארים כאן באופן די מובהק ישראל ואומות העולם. ויושם אל לב, הניגוד לא תלוי בכך אם מאמינים או כופרים בכך שה' מכוון את גורל בני האדם, אלא באמונה/כפירה אם הוא מכוון את מעשה האדם. ביטויים (ישראליים) שגורים כמו "הכול זה מלמעלה" או "הכל משמיים" או "הכל [מ]כתוב" אולי מעידים על אמונה, אך עוד לא הגיעו לכדי אמונה יהודית אותנטית.
ובכן, עם ישראל קרב לה' בחג הסוכות בשם עצמו ובשם האנושות כולה, תוך כדי שהוא מבליט את הניגוד המהותי (המוסרי) שבינו לבינם. האומנם? הרי עד כה תיארנו רק את יום א' של סוכות! הניגוד הזה פוחת והולך, כשם שהפרים שבקבוצת העולה של אומות העולם קטנים והולכים! שליחותו של ישראל בקרב האומות (רש"ר הירש אומר כאן "פעילות שקטה") מקטינה את הניגודיות עד לתכלית המיוחלת (היום השביעי) שבה ישראל והאנושות עומדים לפני ה' מאוחדים בגורל ובמעשה כ"פרים שבעה אילים שנים כבשים בני-שנה ארבעה עשר".**

סוף דבר - פסימיות או אופטימיות?

ראשית, אין ספק, השאלה בדבר היחס שיש להעדיף בנוגע לאומות העולם, פסימיות או אופטימיות, היא אכן שאלה כבדת משקל, הן במקורות והן במציאות ההיסטורית שלנו. אם נתמקד לעת עתה במקורות שראינו, אמנם הגמרא מציעה פרשנויות לכאן ולכאן, אך נראה בבירור שהמדרש המאוחר נטה לכיוון הפסימי ואילו רש"ר הירש נטה לכיוון אופטימי הרבה יותר. אינני יודע לומר אמירה כללית על המדרש המאוחר, אך אין ספק שגישתו של רש"ר הירש כאן אופיינית למשנתו באופן כללי. לעמדה מורכבת יותר ומעניינת לא פחות שנעה בין הקצוות עיינו כאן.
שנית, ברצוני להדגיש שוב את הכיוון שאליו הולכת ההיסטוריה האנושית כפי שמבין אותה רש"ר הירש בדבריו כאן. גורלו של האדם מעיד בעל-כורחו על הנהגתו של ה' בכול, על חירותו המוחלטת בהנהגת עולמו. אך ה' נתן לאדם מעט מחירותו והשליט אותו על מעשיו, זאת על מנת שהאדם ייקח אחריות על מעשיו ויפעל בעולם כיצור בעל כבוד ואחריות (בשונה מהחיות מחד, ומהמלאכים מאידך). העובדה שה' נתן חוקים לאדם (ולא רק חוקים לבריאה כ"טבע") מעידה שהוא מתעניין במעשי האדם ובבחירותיו בחיים ובוטח בו כיצור אחראי. בינתיים קיים עימות בין חירותו של ה' (הקובעת את גורלנו) לבין החירות האנושית (הקובעת את מעשינו). כל שנותר לנו לעשות הוא להיענות לאתגר "ולתאם" בין חירות ה' לחירות האדם.

-----
* אין מקור המושגים האלה - גורל וייעוד (מעשה) כצמד קונספטואלי - בהגותו של הרב סולובייצ'יק, כפי שנוהגים לחשוב בטעות, אלא (למיטב ידיעתי) בהגותו של רש"ר הירש שמתייחס אליהם תדיר בכתביו. (כבר הערנו על כך כאן והרעיון מופיע מזווית אחרת גם כאן).
** כאן מעיר רש"ר הירש שאמנם ישראל והעמים יהיו שווים בערכם, אך עדיין יהיה הבדל בתרומה שכל קבוצה הביאה לשינוי המיוחל. ההיסטוריה היהודית, הגורל היהודי, מלאים סבל למען הייעוד העליון הזה, ולכן עדיין ישראל יהיו ניכרים ב"שבעה כבשים" לצד "שבעה כבשים" של אומות העולם. שמא לכן יש את 'שמיני עצרת', כסיפא של דברי ר' אלעזר לעיל.