פרי החג

הני שבעים פרים כנגד מי – פסימיות או אופטימיות?

המשך הציטוט שבכותרת ידוע לכולם: "הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות" (סוכה נ"ה ע"ב). וכידוע, המספר הזה, שבעים, הוא סך הפרים הקרבים לאורך ימי חג הסוכות במסגרת המוספים. מה אמורה לבטא האמרה הנ"ל? נלמד מתוך המשכה:

אמר רבי [אלעזר] הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך.

אמר רבי יוחנן: אוי להם לגויים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהם, ועכשיו מי מכפר עליהן.

לחג הסוכות, אם כן, פן אוניברסאלי ואילו לשמיני עצרת פן פרטיקולארי, אינטימי יותר. נתמקד בחג הסוכות: איזה צביון יש לאופי אוניברסאלי המיוחס כאן לחג? לכך ר' יוחנן משיב: שבעים הפרים באים לכפר אומות העולם (ואת זה הם קיפחו במעשי ידיהם כאשר החריבו את הבית פעמיים). לכאורה, הכול טוב ויפה ואופטימי, אלא שיש מדרשים (מאוחרים יותר) שמשנים מעט את התמונה, וביניהם המדרש הבא (מדרש אגדה [בובר] במדבר פרק כח):

נמצאו הכל שבעים, והוא כנגד אומות העולם שהם שבעים אומות, כדי שיצילנו השם מידם ויכלו מן העולם, לפיכך מתמעטים והולכים.

לפני שנתייחס לדגש של המדרש, יש לשים לב לפרט שעוד לא הזכרנו (גם הוא ידוע): שבעים הפרים קרבים במהלך החג בטור (סדרה) יורד, כך: 13 + 12 + 11 + 10 + 9 + 8 + 7  = 70. ולכן הדגש של המדרש הוא שאומות העולם גם מתמעטים והולכים. נראה ברור שהדגש הוסט מכפרה על אומות העולם למשאלה שהם ייעלמו (!), אלא אם כן נשלב את המדרשים ונטען שהכפרה היא על הסבל שהם גורמים לישראל (ולעצמם) והתקווה היא שיותר הם לא יזדקקו לכפרה זו. בכל מקרה, נדמה שהיחס לאומות העולם במקורות אלה הוא די פסימי, לא סימפטי במיוחד.

גישה אחרת אפשר למצוא בפירושו לתורה של ר' שמשון רפאל הירש (במדבר כט,יג; עמ' שכו-שכז). גישתו שונה בתכלית, למן הפרשנות לפרטי המוספים ועד למשמעות שהוא מייחס להם, אך היא דומה בדבר אחד והוא אופיו האוניברסאלי של חג הסוכות.

שלא כמו המדרשים האחרים, רש"ר הירש שם לב גם לשאר הבהמות הקרבות במוספי חג הסוכות: חוץ ממספר פרים הולך וקטן בכל יום, בכל יום מקריבים ארבעה-עשר כבשים, שני אילים (לעולה) ושעיר אחד (לחטאת). 14 כבשים ו-2 אילים מורים שיש כאן "עולה כפולה", שכן ברוב שאר המועדים יש שבעה כבשים ואיל אחד. אם כן, אף שלושה עשר הפרים שביום הראשון מתחלקים לשניים, שבעה וששה. ונמצא ש"בחג זה קרב ישראל לאלוהיו בעולה כפולה: בקבוצת קרבנות הכוללת שבעה פרים, איל אחד ושבעה כבשים ובקבוצת קרבנות הכוללת ששה פרים, איל אחד ושבעה כבשים" (רש"ר הירש שם). וכך זה נראה לאורך החג (להורדה):

פרי החג - רפרודוקציה: יהושע דירובן

כדי להבין תופעה זו צריך להקדים ולציין שתי הנחות יסוד של רש"ר הירש ביחס לקרבנות:

1. כל סוג בהמה המובא כקרבן מבטא פן אחר של הקיום האנושי שלגביו הקרבן קרב. פר מסמל את מעשה האדם ופעילותו (פר הוא בהמת עבודה), כבש מסמל את גורל האדם (כבש נוהה אחרי הרועה).*

2. למספרים יש משמעות כללית על-פי הופעתם הראשונה במקרא בסיפור מעשה בראשית, וודאי ביחס למעשי הקרבנות. שש מסמל את העולם הטבעי שהושלם בבריאת האדם, שבע את החותמת האלוהית לבריאה שניתנה עם השבת, שמונה את מה שמעל ומעבר (כמו אוקטאבה, התחלה מחדש בדרגה גבוהה יותר) וכדו'.

ובכן, וכך מסיק רש"ר הירש, מיוצגים כאן שתי קבוצות שדומות בבחינת ה"כבש" שלהם (שבעה בכל קבוצה בכל יום), אך שונות בבחינת ה"פר" שלהם (שבעה בכל יום בקבוצה אחת, וכמות יורדת – משבעה עד אפס – בכל יום בקבוצה האחרת). אם נשלב את הנחות היסוד הנ"ל עם הפרטים הללו נוכל לומר כך: קבוצה אחת באה בברית עם ה' לא רק בגורלה (שבעה כבשים), אלא אף בפעילותה (שבעה פרים), "לא רק דברי ימיהם מגלים את האל היחיד המכוון את קורות העיתים, אלא גם יצירתם ופעילותם יש בה משום התגלות ה', שהרי הם משעבדים את מעשיהם לחוקי ה' וכל אשר הם עושים מעיד על רצונו" (שם). ואילו הקבוצה האחרת:

קרובים לה' רק בגורלם; דברי ימיהם, שלומם ושברם יש בהם משום התגלות ה', אך מעשיהם אינם מעידים על ה' [...] בחיי המעשה שלהם הם נוהגים על פי טבע "הבריאה" והם משועבדים רק לעצמם; כיצירי הבריאה הם ברשות ליבם והולכים אחרי נטיותיהם ויצריהם; הם עושים את העולה על דעתם ופועלים כרצונם, אך אין הם מעצבים את מעשיהם על פי תכתיב הרצון של בוראם ואדונם. חיי המעשה שלהם אינם חתומים בחותמת ה"שבע"; ההיסטוריה שלהם היא אלוהית, אך מעשיהם אינם אלוהיים; הם "שבעה כבשים" - ורק "ששה פרים".

עכשיו נראה בבירור שמתוארים כאן באופן די מובהק ישראל ואומות העולם. ויושם אל לב, הניגוד לא תלוי בכך אם מאמינים או כופרים בכך שה' מכוון את גורל בני האדם, אלא באמונה/כפירה אם הוא מכוון את מעשה האדם. ביטויים (ישראליים) שגורים כמו "הכול זה מלמעלה" או "הכל משמיים" או "הכל [מ]כתוב" אולי מעידים על אמונה, אך עוד לא הגיעו לכדי אמונה יהודית אותנטית.

ובכן, עם ישראל קרב לה' בחג הסוכות בשם עצמו ובשם האנושות כולה, תוך כדי שהוא מבליט את הניגוד המהותי (המוסרי) שבינו לבינם. האומנם? הרי עד כה תיארנו רק את יום א' של סוכות! הניגוד הזה פוחת והולך, כשם שהפרים שבקבוצת העולה של אומות העולם קטנים והולכים! שליחותו של ישראל בקרב האומות (רש"ר הירש אומר כאן "פעילות שקטה") מקטינה את הניגודיות עד לתכלית המיוחלת (היום השביעי) שבה ישראל והאנושות עומדים לפני ה' מאוחדים בגורל ובמעשה כ"פרים שבעה אילים שנים כבשים בני-שנה ארבעה עשר".**

סוף דבר - פסימיות או אופטימיות?

ראשית, אין ספק, השאלה בדבר היחס שיש להעדיף בנוגע לאומות העולם, פסימיות או אופטימיות, היא אכן שאלה כבדת משקל, הן במקורות והן במציאות ההיסטורית שלנו. אם נתמקד לעת עתה במקורות שראינו, אמנם הגמרא מציעה פרשנויות לכאן ולכאן, אך נראה בבירור שהמדרש המאוחר נטה לכיוון הפסימי ואילו רש"ר הירש נטה לכיוון אופטימי הרבה יותר. אינני יודע לומר אמירה כללית על המדרש המאוחר, אך אין ספק שגישתו של רש"ר הירש כאן אופיינית למשנתו באופן כללי. לעמדה מורכבת יותר ומעניינת לא פחות שנעה בין הקצוות עיינו כאן.

שנית, ברצוני להדגיש שוב את הכיוון שאליו הולכת ההיסטוריה האנושית כפי שמבין אותה רש"ר הירש בדבריו כאן. גורלו של האדם מעיד בעל-כורחו על הנהגתו של ה' בכול, על חירותו המוחלטת בהנהגת עולמו. אך ה' נתן לאדם מעט מחירותו והשליט אותו על מעשיו, זאת על מנת שהאדם ייקח אחריות על מעשיו ויפעל בעולם כיצור בעל כבוד ואחריות (בשונה מהחיות מחד, ומהמלאכים מאידך). העובדה שה' נתן חוקים לאדם (ולא רק חוקים לבריאה כ"טבע") מעידה שהוא מתעניין במעשי האדם ובבחירותיו בחיים ובוטח בו כיצור אחראי. בינתיים קיים עימות בין חירותו של ה' (הקובעת את גורלנו) לבין החירות האנושית (הקובעת את מעשינו). כל שנותר לנו לעשות הוא להיענות לאתגר "ולתאם" בין חירות ה' לחירות האדם.

-----

* אין מקור המושגים האלה - גורל וייעוד (מעשה) כצמד קונספטואלי - בהגותו של הרב סולובייצ'יק, כפי שנוהגים לחשוב בטעות, אלא (למיטב ידיעתי) בהגותו של רש"ר הירש שמתייחס אליהם תדיר בכתביו. (כבר הערנו על כך כאן והרעיון מופיע מזווית אחרת גם כאן).

** כאן מעיר רש"ר הירש שאמנם ישראל והעמים יהיו שווים בערכם, אך עדיין יהיה הבדל בתרומה שכל קבוצה הביאה לשינוי המיוחל. ההיסטוריה היהודית, הגורל היהודי, מלאים סבל למען הייעוד העליון הזה, ולכן עדיין ישראל יהיו ניכרים ב"שבעה כבשים" לצד "שבעה כבשים" של אומות העולם. שמא לכן יש את 'שמיני עצרת', כסיפא של דברי ר' אלעזר לעיל.