פרי החג

הני שבעים פרים כנגד מי – פסימיות או אופטימיות?

המשך הציטוט שבכותרת ידוע לכולם: "הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות" (סוכה נ"ה ע"ב). וכידוע, המספר הזה, שבעים, הוא סך הפרים הקרבים לאורך ימי חג הסוכות במסגרת המוספים. מה אמורה לבטא האמרה הנ"ל? נלמד מתוך המשכה:

אמר רבי [אלעזר] הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך.

אמר רבי יוחנן: אוי להם לגויים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהם, ועכשיו מי מכפר עליהן.

לחג הסוכות, אם כן, פן אוניברסאלי ואילו לשמיני עצרת פן פרטיקולארי, אינטימי יותר. נתמקד בחג הסוכות: איזה צביון יש לאופי אוניברסאלי המיוחס כאן לחג? לכך ר' יוחנן משיב: שבעים הפרים באים לכפר אומות העולם (ואת זה הם קיפחו במעשי ידיהם כאשר החריבו את הבית פעמיים). לכאורה, הכול טוב ויפה ואופטימי, אלא שיש מדרשים (מאוחרים יותר) שמשנים מעט את התמונה, וביניהם המדרש הבא (מדרש אגדה [בובר] במדבר פרק כח):

נמצאו הכל שבעים, והוא כנגד אומות העולם שהם שבעים אומות, כדי שיצילנו השם מידם ויכלו מן העולם, לפיכך מתמעטים והולכים.

לפני שנתייחס לדגש של המדרש, יש לשים לב לפרט שעוד לא הזכרנו (גם הוא ידוע): שבעים הפרים קרבים במהלך החג בטור (סדרה) יורד, כך: 13 + 12 + 11 + 10 + 9 + 8 + 7  = 70. ולכן הדגש של המדרש הוא שאומות העולם גם מתמעטים והולכים. נראה ברור שהדגש הוסט מכפרה על אומות העולם למשאלה שהם ייעלמו (!), אלא אם כן נשלב את המדרשים ונטען שהכפרה היא על הסבל שהם גורמים לישראל (ולעצמם) והתקווה היא שיותר הם לא יזדקקו לכפרה זו. בכל מקרה, נדמה שהיחס לאומות העולם במקורות אלה הוא די פסימי, לא סימפטי במיוחד.

גישה אחרת אפשר למצוא בפירושו לתורה של ר' שמשון רפאל הירש (במדבר כט,יג; עמ' שכו-שכז). גישתו שונה בתכלית, למן הפרשנות לפרטי המוספים ועד למשמעות שהוא מייחס להם, אך היא דומה בדבר אחד והוא אופיו האוניברסאלי של חג הסוכות.

שלא כמו המדרשים האחרים, רש"ר הירש שם לב גם לשאר הבהמות הקרבות במוספי חג הסוכות: חוץ ממספר פרים הולך וקטן בכל יום, בכל יום מקריבים ארבעה-עשר כבשים, שני אילים (לעולה) ושעיר אחד (לחטאת). 14 כבשים ו-2 אילים מורים שיש כאן "עולה כפולה", שכן ברוב שאר המועדים יש שבעה כבשים ואיל אחד. אם כן, אף שלושה עשר הפרים שביום הראשון מתחלקים לשניים, שבעה וששה. ונמצא ש"בחג זה קרב ישראל לאלוהיו בעולה כפולה: בקבוצת קרבנות הכוללת שבעה פרים, איל אחד ושבעה כבשים ובקבוצת קרבנות הכוללת ששה פרים, איל אחד ושבעה כבשים" (רש"ר הירש שם). וכך זה נראה לאורך החג (להורדה):

פרי החג - רפרודוקציה: יהושע דירובן

כדי להבין תופעה זו צריך להקדים ולציין שתי הנחות יסוד של רש"ר הירש ביחס לקרבנות:

1. כל סוג בהמה המובא כקרבן מבטא פן אחר של הקיום האנושי שלגביו הקרבן קרב. פר מסמל את מעשה האדם ופעילותו (פר הוא בהמת עבודה), כבש מסמל את גורל האדם (כבש נוהה אחרי הרועה).*

2. למספרים יש משמעות כללית על-פי הופעתם הראשונה במקרא בסיפור מעשה בראשית, וודאי ביחס למעשי הקרבנות. שש מסמל את העולם הטבעי שהושלם בבריאת האדם, שבע את החותמת האלוהית לבריאה שניתנה עם השבת, שמונה את מה שמעל ומעבר (כמו אוקטאבה, התחלה מחדש בדרגה גבוהה יותר) וכדו'.

ובכן, וכך מסיק רש"ר הירש, מיוצגים כאן שתי קבוצות שדומות בבחינת ה"כבש" שלהם (שבעה בכל קבוצה בכל יום), אך שונות בבחינת ה"פר" שלהם (שבעה בכל יום בקבוצה אחת, וכמות יורדת – משבעה עד אפס – בכל יום בקבוצה האחרת). אם נשלב את הנחות היסוד הנ"ל עם הפרטים הללו נוכל לומר כך: קבוצה אחת באה בברית עם ה' לא רק בגורלה (שבעה כבשים), אלא אף בפעילותה (שבעה פרים), "לא רק דברי ימיהם מגלים את האל היחיד המכוון את קורות העיתים, אלא גם יצירתם ופעילותם יש בה משום התגלות ה', שהרי הם משעבדים את מעשיהם לחוקי ה' וכל אשר הם עושים מעיד על רצונו" (שם). ואילו הקבוצה האחרת:

קרובים לה' רק בגורלם; דברי ימיהם, שלומם ושברם יש בהם משום התגלות ה', אך מעשיהם אינם מעידים על ה' [...] בחיי המעשה שלהם הם נוהגים על פי טבע "הבריאה" והם משועבדים רק לעצמם; כיצירי הבריאה הם ברשות ליבם והולכים אחרי נטיותיהם ויצריהם; הם עושים את העולה על דעתם ופועלים כרצונם, אך אין הם מעצבים את מעשיהם על פי תכתיב הרצון של בוראם ואדונם. חיי המעשה שלהם אינם חתומים בחותמת ה"שבע"; ההיסטוריה שלהם היא אלוהית, אך מעשיהם אינם אלוהיים; הם "שבעה כבשים" - ורק "ששה פרים".

עכשיו נראה בבירור שמתוארים כאן באופן די מובהק ישראל ואומות העולם. ויושם אל לב, הניגוד לא תלוי בכך אם מאמינים או כופרים בכך שה' מכוון את גורל בני האדם, אלא באמונה/כפירה אם הוא מכוון את מעשה האדם. ביטויים (ישראליים) שגורים כמו "הכול זה מלמעלה" או "הכל משמיים" או "הכל [מ]כתוב" אולי מעידים על אמונה, אך עוד לא הגיעו לכדי אמונה יהודית אותנטית.

ובכן, עם ישראל קרב לה' בחג הסוכות בשם עצמו ובשם האנושות כולה, תוך כדי שהוא מבליט את הניגוד המהותי (המוסרי) שבינו לבינם. האומנם? הרי עד כה תיארנו רק את יום א' של סוכות! הניגוד הזה פוחת והולך, כשם שהפרים שבקבוצת העולה של אומות העולם קטנים והולכים! שליחותו של ישראל בקרב האומות (רש"ר הירש אומר כאן "פעילות שקטה") מקטינה את הניגודיות עד לתכלית המיוחלת (היום השביעי) שבה ישראל והאנושות עומדים לפני ה' מאוחדים בגורל ובמעשה כ"פרים שבעה אילים שנים כבשים בני-שנה ארבעה עשר".**

סוף דבר - פסימיות או אופטימיות?

ראשית, אין ספק, השאלה בדבר היחס שיש להעדיף בנוגע לאומות העולם, פסימיות או אופטימיות, היא אכן שאלה כבדת משקל, הן במקורות והן במציאות ההיסטורית שלנו. אם נתמקד לעת עתה במקורות שראינו, אמנם הגמרא מציעה פרשנויות לכאן ולכאן, אך נראה בבירור שהמדרש המאוחר נטה לכיוון הפסימי ואילו רש"ר הירש נטה לכיוון אופטימי הרבה יותר. אינני יודע לומר אמירה כללית על המדרש המאוחר, אך אין ספק שגישתו של רש"ר הירש כאן אופיינית למשנתו באופן כללי. לעמדה מורכבת יותר ומעניינת לא פחות שנעה בין הקצוות עיינו כאן.

שנית, ברצוני להדגיש שוב את הכיוון שאליו הולכת ההיסטוריה האנושית כפי שמבין אותה רש"ר הירש בדבריו כאן. גורלו של האדם מעיד בעל-כורחו על הנהגתו של ה' בכול, על חירותו המוחלטת בהנהגת עולמו. אך ה' נתן לאדם מעט מחירותו והשליט אותו על מעשיו, זאת על מנת שהאדם ייקח אחריות על מעשיו ויפעל בעולם כיצור בעל כבוד ואחריות (בשונה מהחיות מחד, ומהמלאכים מאידך). העובדה שה' נתן חוקים לאדם (ולא רק חוקים לבריאה כ"טבע") מעידה שהוא מתעניין במעשי האדם ובבחירותיו בחיים ובוטח בו כיצור אחראי. בינתיים קיים עימות בין חירותו של ה' (הקובעת את גורלנו) לבין החירות האנושית (הקובעת את מעשינו). כל שנותר לנו לעשות הוא להיענות לאתגר "ולתאם" בין חירות ה' לחירות האדם.

-----

* אין מקור המושגים האלה - גורל וייעוד (מעשה) כצמד קונספטואלי - בהגותו של הרב סולובייצ'יק, כפי שנוהגים לחשוב בטעות, אלא (למיטב ידיעתי) בהגותו של רש"ר הירש שמתייחס אליהם תדיר בכתביו. (כבר הערנו על כך כאן והרעיון מופיע מזווית אחרת גם כאן).

** כאן מעיר רש"ר הירש שאמנם ישראל והעמים יהיו שווים בערכם, אך עדיין יהיה הבדל בתרומה שכל קבוצה הביאה לשינוי המיוחל. ההיסטוריה היהודית, הגורל היהודי, מלאים סבל למען הייעוד העליון הזה, ולכן עדיין ישראל יהיו ניכרים ב"שבעה כבשים" לצד "שבעה כבשים" של אומות העולם. שמא לכן יש את 'שמיני עצרת', כסיפא של דברי ר' אלעזר לעיל.

ההיסטוריוסופיה של הברית, בגלות ובגאולה

הפוסט הזה מוקדש לעילוי נשמת דוֹדי האהוב, עקיבא בן אברהם אבינו, ד"ר קליף פרייס - שנפטר ביום שישי האחרון, י"ט אייר ה'תשע"ב.

דודי היה גר צדק ממוצא אפרו-אמריקני. הוא נולד בשכונות הקשות של וושינגטון הבירה, ושירת את ארצו בחיל הים האמריקני במשך שש שנים על צוללת על שם רוברט אי. לי - גנרל מימי מלחמת האזרחים, שאבות אבותיו של דודי היו עבדים באחוזתו (!).

הוא  ודודתי הקימו בית ומשפחה לתפארת, וכמו צאצאים אמיתיים של אברהם ושרה ביתם היה פתוח לרווחה בכל עת. אין אדם מסילבר-ספרינג שלא הכיר אותו, ואין אדם שהתארח בקהילה שלא ביקר אצלם.

כדי להקנות לילדיו חינוך יהודי דתי (שכידוע, עולה הון בארה"ב) הוא עמל קשות כרופא שנים, ובעיקר טיפל בבעלי מוגבלויות - עד כדי כך שברבות השנים הוא סבל מבעיות רפואיות בגידי ובשרירי הידיים.

אני זוכר היטב כיצד הוא התלהב למשמע הרעיון שאחיינו, אני, עלול להתגייס לשייטת הצוללות הישראלית (רעיון שמילא את ראשי בכיתה י"ב ולא התגשם). ובכלל, הוא היה גאה באחייניו, אחיי ואני, ששירתו את ארצם בצבא, כשם שהוא סלד מהשתמטות היהודים בזמן מלחמת וייטנאם.

דודי, עקיבא בן אברהם, היה איש חכם, ישר וטוב-לב. יהי זכרו ברוך.

"וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" (ויקרא כו, מב).

בפסוק זה מביע הקב"ה את מחויבותו המנחמת לשמירת עם ישראל לאורך קללת הגלות.

פסוק מפורסם זה מעלה כמה תהיות מבחינה תחבירית ותוכנית. תחבירית: הביטוי "בריתי יעקוב", "בריתי יצחק" וכו' הוא מוזר; חסרה מילית המושא. ותוכנית: הסדר של אזכור האבות הפוך. מדוע?

בפירושו לתורה על פסוק זה משתמש הרב שמשון ב"ר רפאל הירש בשני הקשיים הללו כדי לנסח תפיסה מקפת וכללית של ההיסטוריוסופיה היהודית של הברית עם האל, בגלות ובגאולה. לפני שניגש לדבריו, שלהם אפנה את הבמה בעוד כמה שורות, יש להעיר כמה דברים:

[א] עצם הניסיון לנסח "תפיסה מקפת וכללית של ההיסטוריוסופיה היהודית וכו'" הוא ניסיון לא פשוט, ויש שיגידו בלתי-אפשרי. לכן אני מדגיש שהדברים הם מקיפים וכלליים, ולא פרטניים. ולכן מאוד ייתכן שהדברים לא התרחשו-יתרחשו כפי שרש"ר הירש מתארם. העיקר הוא התובנות הנלוות להיסטוריוסופיה; מהם יש ללמוד.

[ב] רבים מזהים את צמד המושגים "גורל" ו"יעוד" כמושגים שמקורם בהגותו של הרב י"ד סולובייצ'יק. עם כל הסימפטיה לרב, אין בכך צדק. מושגים אלו משמשים את רש"ר הירש לכל אורך הגותו והם בולטים מאוד בדברים הבאים. איני מזכיר זאת רק לשם הדיוק ההיסטורי, אלא בכדי שתוכלו להבין את הקטע לאשורו, שכן ההבחנה ביניהם היא משמעותית להבנתו. עִקבו אחרי מילים אלה בקריאה.

ועכשיו, ללא הקדמות נוספות, הרי הקטע לפניכם (חומש ויקרא, רש"ר הירש, עמ' תצ"ה-ו'):

וזכרתי את-בריתי וגו'. לא נאמר כאן "בריתי עם" או "בריתי את", אלא בריתי יעקוב, בריתי יצחק, בריתי אברהם. נראה ברור, שאין זו ברית עם יעקב וכו', אלא "יעקב", "יצחק", "אברהם" הם תמורות ל"בריתי": יש ברית ה' הקרויה "יעקב", יש הקרויה "יצחק", ויש הקרויה "אברהם". [כאן יש אנלוגיה ל"בריתי שלום" האמור אצל פנחס -- חסכתי לכם.]

הירידה לגלות 

כך הקים ה' בריתות להתפתחות הייעוד ההיסטורי היהודי: ברית הקרויה יעקב, ברית הקרויה יצחק, ברית הקרויה אברהם. קרוב היה ה' לכל שלושתם, לאברהם, ליצחק וליעקב; גורל שלושתם נתמך בידי ה' והיה חשוב לייסוד עמם; ואף-על-פי-כן היה לכל אחד מהם מעמד מיוחד בעולם. [באנלוגיה למסורת תיקון תפילות היום ע"י האבות, גורלם שווה לתפילה שתיקנו:] גורלו של אברהם נראה באור עולה, ואף-על-פי שעמד לבדו מול כל באי עולם וקרא אותם אל מזבח ה' – אף-על-פי-כן לא קינאו בו ולא שטמוהו; ולא עוד, אלא הוא נכבד בעיניהם כנשיא אלוהים. גורלו של יצחק כבר נראה באור שוקע. בהיותו מבודד בדרכו עם ה' קינאוהו על הברכה שזכה בה מידי ה', וכך נאלץ להסתגר עם עצמו ועם ביתו. עם יעקב כבר חשך האור ורבו צללי גורלו; כל חייו היו שרשרת של נסיונות ופורענויות, ורק לעיתים רחוקות זכה לישב בשלווה. אף-על-פי-כן כל שלושתם הם אבות עמנו, כל שלושתם נושאי ברית ה', ומעמדו הקשה של יעקב בעולם מגלה את קירבת ה' לגורל האדם – לא פחות מהתמונה המאירה של חיי אברהם. משום כך כל אחד משלושתם קרוי כאן ברית; וכך הובטח לעם שהם אבותיו: גם גורלו יתחלף כגורל אבותיו; אך בכל חליפות גורלו יהיה נתון להשגחתו ולהנהגתו של ה'. כאברהם, כיצחק וכיעקב ילך ישראל בקרב העמים; תמיד יהיה נאמן לברית ה' – בגורל אברהם, בגורל יצחק ובגורל יעקב.

העלייה מן הגלות לגאולה 

אולם שלוש הבטחות הברית כתובות בסדר הפוך. ברית "יעקוב" כתובה תחילה; ולא עוד, אלא היא מובלטת על ידי כתיב מלא, והיא מתוארת על-ידי הטעם ועל-ידי מיבנה המשפט – כהבטחה הראשית, שיש לשים לב אליה בייחוד; ואילו ברית "יצחק" וברית "אברהם" רק מצטרפות אליה – על-ידי תיבת "אף" – כהרחבה וכהמשך.

עם תחילת הגלות נכנסו בני ברית אברהם לגורל "יעקב". [...] הם תפסו את הגלות על כל מרירותה – במשמעותה הטהורה כ"ריצוי עוונם"; נחה דעתם, שחוב עברם נתכפר ונמחק, והם ממלאים את תפקיד הגלות מדעת ומתוך נאמנות לחובה, וכך התעלו אל הניגוד הטהור של טעות עברם. ואז – "וזכרתי את-בריתי יעקוב": אהיה עמם בכל לילות הגלות הארוכים; אהפוך את חשכת ליל גלותם להתגלות מאירה של הנהגת ה', שהרי אף הם מאירים בליל העמים בהתמסרותם לייעוד האדם, והם מזהירים ככוכבים בשמחת הקרבה עצמית – בחייהם ובמותם. והנה עתה נתמלאה סאת סבלם; כי בדם ליבם חתמו על נאמנותם לתורה – בתוך הדפים של דברי ימי העמים. ואז – "ואף את-בריתי יצחק": לא לחינם סבלו ושתתו דם בין העמים; דוגמתם האירה את רוח העמים ועידנה את נימוסיהם, ועם השחר המפציע בשמי העמים עברה גם חצות ליל גלותם. הם מתחילים לנשום לרווחה ולפרוח על אדמה שהיתה עד כה אדמת נכר, וכדרך שסבלו את שנאת העמים בתקופת יעקב – כן יסבלו כיצחק את קנאתם (ראה בראשית כו, יד; טז ופי' שם פסוק טו). ועתה ילמדו את השיעור השני של הגלות, שאיננו קל כל עיקר לפי טבעם: כאשר אושרם הולך וגדל, ויחס העמים אליהם פוסח על הסעיפים של הומאניות וקנאה, עליהם לקיים כיצחק את סגולתם המיוחדת. תחת שמי העמים ההולכים ומאירים עליהם לנצל את כוחותיהם שנתעשרו ונשתחררו, כדי לקיים את תפקידם המיוחד בגלות ביתר שלמות ורב-צדדיות, ולא ישיתו ליבם לקנאת העמים שעודנה מבודדת אותם. ולכשיעמדו בניסיון השני של הגלות ויקיימו את התורה מתוך עושר, אז – "ואף את-בריתי אברהם אזכר": שמש אברהם תאיר להם בגלות. כאברהם יבנו מזבחות בין העמים לה' ולתורתו; כאברהם יקיימו את התורה, שהופקדה בידיהם לשם גאולת האנושות ויגשימו את כל מלוא טובה ואמיתה בקרב עמים רבים. לבסוף העמים יסבלו ויכבדו אותם – לא למרות היותם עם אלוהי אברהם, אלא מפני שהם עם אלוהי אברהם; מפני שהם יודעים ומקיימים את תורת ה' המביאה גאולה לאנושות. וכשם שיעקב הנאבק עם שרו של עשו נתברך מפיו בסוף מאבק הלילה, כן יתקיים הדבר בבניו: בני יעקב ויצחק – השנואים ואחר כך נסבלים ונתונים לקנאה – מתברכים בסוף מפי העמים כעם אלוהי אברהם: "נשיא אלהים אתה בתוכנו" (בראשית כג, ו)!

כך יתגברו על קנאת העמים, על חסדם ועל דוגמתם, ולא תזוח דעתם גם בעת אושרם. הם יעברו על כל המכשולים שנכשלו בהם בשבתם על אדמתם, ורק אז – והארץ אזכר: כשיהיו "אברהם", אקיים את הבטחת הארץ שניתנה לאברהם ואחזיר אותם אל הארץ, למען יקיימו את ייעודם כעם התורה על אדמת התורה. נמצאת אומר: ברית יעקב, ברית יצחק, ברית אברהם הם שלושת השלבים של מילוי תפקידם בגלות; כשיעברו את שלושת השלבים האלה – כבר נתכפר חטאם, ובאותה שעה כבר יהיו בשלים לשוב לעד אל ארץ עצמאותם.

ניתן לתאר את ההקשר שמתוכו נכתבו דברים כאלה (תקופת האמנציפציה, למתקשים), ובנוסף להעריך את עינו החדה של רש"ר הירש - "יחס העמים אליהם פוסח על הסעיפים של הומאניות וקנאה". אפשר גם לשחק משחק טריוויה קטן ולנסות להתאים בין שלוש הבריתות המתוארות לבין האירועים ההיסטוריים הידועים לנו: ברית יעקוב - ימי הביניים? ברית יצחק - האמנציפציה? ברית אברהם - הצהרת בלפור? הכרזת האו"ם?

אך נשאלת השאלה, שבדרך כלל אני לא אוהב את הניסוח שלה, אך היא נשאלת גם כך: האם ייתכנו "נסיגות" (זאת המילה שאני לא אוהב)? האם זהו מסלול דטרמיניסטי?

אני "נתקע" בנקודה הזאת, אף שהיא לא העיקרית בקטע אך למרות שהיא זועקת מתוכו לקורא העכשווי שמכיר את טריפת הקלפים הקטסטרופלית של התרחשות השואה בלב ערש התרבות האירופאית "המתקדמת" - שכן במקום אחר (בראשית כו, טו) רש"ר הירש מוסיף מילה אחת שחסרה כאן ודי משנה את התמונה, אבל רק מוסיפה לנו הערכה ליושרו האינטלקטואלי. ההקשר הוא הקנאה שעבדי אבימלך רוחשים ליצחק (ודאי אתם מבינים את הקשר), והוא כותב דברים די זהים למה שהוא כותב כאן. אני מביא אותם בשלמותם לשם השלמות (ואולי בשביל עוד כמה ניואנסים קטנים), אך אתם יכולים לקרוא את המודגש בלבד (המילה שהוא מוסיף):

קנאה זו פותחת שורה של מאורעות, המציינים את השלב החדש שהחל עם יצחק. אברהם עם כל עשרו, ועם היותו גם הוא גר בקרב העמים, רכש לו כבוד בעצם אישיותו, עד כי כ"נשיא אלהים" התהלך בקרבם, ללא קנאה וללא צרות עין. פעם אחת התעוררה איבה דומה, שהוכחשה מיד על-ידי המלך (לעיל כא, כו). עם יצחק פתחה הגלות, החלה להתגשם בשורת "כי גר יהיה זרעך" (לעיל טו, יג). אושרו של יצחק הועם על-ידי קנאה וצרות עין מטרידה, ויעקב כבר התהלך כעבד גמור. הרי אלו שלש דרכים לעמידת בית אברהם כגר בקרב העמים: כעבד, כגדול המעורר קנאה, וכנשיא נערץ. הברית האלהית הגנה עליהם בכל דרכי עמידתם ובכל תהפוכות גורלם, ונתגלתה אפוא לא רק כברית עם אברהם, עם יצחק ועם יעקב, אלא: כברית אברהם, ברית יצחק וברית יעקב (עי' ויקרא כו, מב). בביטוי זה האבות אינם אישים, אלא סוגים שונים של התגלות כוחה של הברית האלהית, כפי שבאה לידי גילוייה השונים בחיי כל אחד מהאבות.עתידה הגלות להביא את בניהם לידי חירותם האחרונה, זו שאין אחריה עבדות, והיא תתפתח אפוא בכוון הפוך, בקו עולה והולך, ובכל שלב תתגלה הברית. תחלה: "ברית יעקב", שנות המבחן בדמות עבד, בהן תעמוד לנו הברית האלהית בצרה ומצוקה, שלב זה הנו – אולי – כבר מאחורינו. בכבוד מזהיר עמדנו במבחן "יעקב", "יאה עניותא ליהודאי" (חגיגה ט ע"ב), – עתה עומדים אנו בפני מבחן השלב השני, "ברית יצחק": להתהלך חפשים ועצמאיים בקרב הגויים, לא להירתע מפני ניגוד וקנאה, לקיים את צואתו של אברהם, גם אחרי שקורא לנו דרור, מתוך בטחון מלא בברית ה', שתגן עלינו מפני קנאה וצרות עין: הרי זה ממבחני הגלות, שעוד עלינו לעמוד בהם. רק אחר-כך נוכל לצפות לשלב האחרון של הגלות, בו נרכוש את כבוד הגויים והכרתם, לא למרות היותנו יהודים, אלא בגלל היותנו יהודים, בו נתהלך בין הגויים בגאון כאברהם, "נשיא אלהים": "ברית אברהם". אז הגויים עצמם ישיבו אותנו אל נחלתנו הראשונה, – "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'" (ישעיה סו, כ) – וההיסטוריה תגשים את הנבואה הישנה, בה עוד לפני אלפים בשנים הותוותה התכנית לגלות ולגאולה: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר".

אולי - זהו כל ההבדל! (אגב, כשקראתי שוב את הקטע בויקרא זכרתי שהמילה הזאת כתובה ושהיא משמעותית; חיפשתי אותה ורק אחר-כך שמתי לב להערות שלי בצד המפנות לקטע מבראשית).

כנראה, משחק הטריוויה שלנו משתנה קצת: ברית יעקוב - עד לשואה. ברית יצחק - מדינת ישראל היא מדינה קטנה בין המון גויים שמקנאים בה. ברית אברהם - מי יודע איך זה ייראה באמת.

והארץ אזכר? - כאן ישנה בעיה. הפסוק מדבר על שהותם בגלות ולכן הגיוני שהסוף הוא בשיבה לציון, בזכירת הארץ. אבל הרגע שינינו את ההתאמה בין שלבי הפסוק למאורעות ההיסטוריים: שיבת ציון מתרחשת בין יעקב ליצחק! ואכן, יצחק ואברהם חיים את רוב חייהם בארץ כנען, ורק יעקב באמת נמצא בגלות (כך באמת מעיר פינחס רוזנבליט במאמר המתייחס לקטע זה מחומש ויקרא, "גלות וארץ ישראל על פי ש"ר הירש ובני דורו", ספר זיכרון למרדכי ויזר: פרקי מעש והגות, קבוצת יבנה, תשמ"א).

הזהרתי מראש, היסטוריוסופיה זה עסק מסובך... העיקר הוא המסר: בכל גורל שתמיט עלינו ההיסטוריה, עלינו לשמור אמונים לייעודינו - רק כך נזכה ל"זכירתו" המגוננת של אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב.