יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

משהו שצריך לדעת

אחרי התחלה קצת מבלבלת של ספר דברים, משה סוף-סוף מתחיל את 'נאום המצוות'. אך גם עכשיו הוא לא פונה ישירות לביאור/חידוש מצוות (כאן נשאיר את התהייה הזאת בצד). מה שהוא בעיקר עושה הוא חזרה מסוימת, סיפור ממוקד מאוד, על ההתגלות במעמד הר סיני (בזיקה ליציאת מצרים). נראה שיש לכך - ולמעמד הר סיני עצמו - מטרה מאוד מוגדרת, אך כזו שדורשת תשומת-לב, שכן היא חוזרת על עצמה שלוש פעמים:

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי יְהוָ"ה הוּא הָאֱלהִים; אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. (ד, לה)
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָ"ה הוּא הָאֱלהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת; אֵין, עוֹד. (ד, לט)
וְיָדַעְתָּ, כִּי יְהוָ"ה אֱלהֶיךָ הוּא הָאֱלהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאהֲבָיו וּלְשׁמְרֵי מִצְו‍תָו, לְאֶלֶף דּוֹר (ז, ט)1

ובכן, יש כאן משהו אותו צריך וחובה לדעת (כפי שהדגשתי): יהו"ה הוא האלוהים. האין כאן טאוטולוגיה, משפט כמו "העיגול הוא עגול"? אגב, התרגומים לתנ"ך, לפחות אלו לאנגלית, אכן לא הבינו את מה שאנו ננסה להסביר להלן ותרגמו את הביטוי כטאוטולוגיה במיטבה: the Lord is God. על תרגום מוטעה זה העיר הרב ד"ר אליעזר  ברקוביץ, בספרו Man and God, שהוא קובץ נדיר מסוגו של עיונים תיאולוגיים על מושגי המקרא המרכזיים (אני מצטט מזיכרוני):

Only the Lord Himself knows what this means, if it has any meaning at all!
(ובתרגום: רק לאל עצמו יש מושג מה פשר המשפט הזה, אם יש לו בכלל פשר!)

אז מהו מובנו ופשרו המקראי של הביטוי הזה החוזר שלוש פעמים רק בפרשה אחת? לא נבצע כאן סקירה שלמה של הפסוקים הרלוונטיים מן המקרא על מנת לענות לשאלה זו (כפי שנעשה כאן בבלוגו של אליהו אברמזון, על-פי ספרו הנ"ל של הרב ד"ר אליעזר ברקוביץ. מומלץ בחום), אלא נביא את עיקרי הדברים.
יהו"ה (עכשיו מובן מדוע אני מתעקש על כתיבת השם ככה) הוא שמו המיוחד של בורא השמים והארץ, הישות החופשייה והנשגבה מעל לכל, מעל לזמן (להיסטוריה) ולמרחב (לטבע) והוא מבטא טרנסצנדנטיות. אלוהים הוא התפקיד המיוחד אותו נוטל המנהיג, השופט, המחוקק, הרועה, הדואג להולכים אחריו ומשגיח עליהם בעין פקוחה.2
בעולם המקראי, שבו אין עדיין 'מקרא' כמובן, ישנה הסכמה די גורפת שקיים "אל עליון קונה שמים וארץ", כדברי מלכי-צדק (בראשית יד, יט). אולי הוא לא יודע את שמו המפורש כמו אברם, שענה לו באותו מטבע: "הֲרִמתִי יָדִי אֶל יְהוָ"ה אֵל עֶלְיוֹן, קנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (שם, כב), אך אין זה משנה. חילוקי הדעות בין העמים ואמונותיהם אינם על קיומו של כוח עליון שכזה - ומכאן התופעה המוזרה למתבונן הביניימי והמודרני כאחד: שאין באף מקום הוכחה או אפילו דיון על קיומו של האל במקרא (!) - אלא בשאלה מיהו האל שלי, למי אני משתעבד בפולחני ובמעשיי, במי אני תומך את גורלי, במי אני בוטח ומאמין, ובמילים אחרות: מיהו אלוהיי?
העמים האליליים, על אף שהם הניחו שקיים איזשהו כוח עליון, לא האמינו באפשרות שהוא יתעניין בבני אדם או יתקשר עימם (ולכך שותף אף אריסטו!). ומכאן נפתחה האפשרות לפוליתאיזם לסוגיו על רוב אליליו (והאנתרופולגים יאמרו שהדבר נובע [ובצדק!] המצורך האנושי באלוהים). מה שהם בעצם עשו, לפי המונחים שלנו כאן, הוא הפרדה בין יהו"ה לאלוהים במקום לזהות את השניים (כפי שעושה המקרא). מכאן מובנים לנו ביטויים כמו "אלוהים אחרים" ו"כמוש אלוהיך" ואפילו אפשרות שהאדם יהיה אלוהים - פרעה, או אפילו משה וכל שופט באשר הוא.3 כאמור, להיות אלוהים זהו תפקיד כביר, יש שהוא מוטל על אנשים ויש שהוא נלקח בעצמו, בצדק ושלא בצדק.
המקרא בכל מקום, וזאת על בסיס התובנות של משה בעקבות יציאת מצרים ומעמד הר סיני כאמור לעיל, מצווה אותנו לדעת שיהו"ה הוא האלוהים בה"א הידיעה,4 שאל עליון יורד לעולמות התחתונים, אלינו, שרם ונישא שוכן אצל דכא ושפל-רוח, שיהו"ה הוא אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב - שהוא אלוהיי. זוהי שאלת השאלות של המקרא: לא האם יש אל, אלא מיהו אלוהיך?
כמובן, זהו האתגר הגדול: כיצד אני מביא לידי כך שעל בסיס מה שידוע לי במסורת - שיהו"ה הוא האלוהים, אלוהי אברהם וכו' ואלוהי ישראל - אחיה את חיי מתוך חוויה שיהו"ה הוא אלוהיי באופן אישי, חוויה שלפי עדותו של משה היא קיצונית ומתרחשת לעיתים רחוקות מאוד בהיסטוריה האנושית?5
לכך אין פתרונות קסם. אבל מתחילים מכך שיודעים שיהו"ה הוא האלוהים - באופן כללי ובתור היגד מחייב,6 זוהי התשתית הרעיונית לכל. משם מתקדמים לאט לאט אל הפסגה הנכספת: "לדעת את יהו"ה". כאן כבר לא מדובר בידיעה עליו (שהוא אלוהים) אלא בידיעה אותו, במערכת יחסים אינטימית המביאה בכנפיה את היפוך האישיות עד כדי הידמות מוסרית ליהו"ה עצמו: "הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי יְהוָ"ה, עשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-יְהוָ"ה" (ירמיהו ט, כג).7

-----

1. כתיבת שם ה' כך - יהו"ה - היא מכוונת מטעמי התוכן בדברים להלן, ולכן הוא נכתב עם הגרשיים (גם למעוניינים להדפיס).
2. מכאן גם ההבדל התחבירי בין השניים: כמו כל שם, את המילה יהו"ה אי אפשר להטות (אם כי קשה לומר שהוא "שמו הפרטי" של האל; כל שביכולתנו לומר הוא שהוא "השם המפורש" שלו, השם שכתוב שהוא שמו). לעומת זאת, המילה אלוהים ניתנת להטיה: אלוהינו, אלוהיכם, אלוהֵי, אלוהיי וכו'.
3. לדוגמא: "ויאמר יהו"ה אל משה: ראה נתתיך אלהים לפרעה; ואהרן אחיך, יהיה נביאך" (שמות ז, א); "לא-תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני-איש, כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, יז).
4. וזאת משמעות הביטויים הנלווים כאן "אין עוד מלבדו" ו"אין עוד" על-פי הפשט: יהו"ה הוא היחידי שהוא אלוהים באמת, שכורת ברית עם עמו ועם יחידים וממלא את החובות הנובעות מכך. כמובן, בתנאי שהחובות של הצד השני מתגשמות גם הן. שאיפתו העליונה של יהו"ה היא (שמות ו, ו-ח):

לכן אמר לבני-ישראל, אני יהו"ה, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם מעבדתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים; וידעתם, כי אני יהוה אלהיכם, המוציא אתכם, מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם, אל-הארץ, אשר נשאתי את-ידי, לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב; ונתתי אתה לכם מורשה, אני יהו"ה

5. ככתוב (דברים ד, לב-לה):
כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה, כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אוֹ, הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱלהִים, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסּת בְּאתת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלהֵיכֶם, בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלהִים; אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ.
6. כך בדיוק מבין רש"ר הירש את תוכנו של הדיבר הראשון (פירושו שם):

האמת היסודית של ההווייה היהודית אינה זו שאני מאמין במציאות ה' בכלל, ואף לא זו שה' הוא אחד ואחד בלבד, אלא זו שה' האחד והיחיד, אלוהי האמת, הוא אלי, שהוא ברא ויצר אותי, הציג אותי על מעמדי והעמיד אותי על חובתי, ועדיין הוא יוצרי ומעצבי, נוצרי, מדריכי ומנהלי. ולא זאת אמונתי, שאני קשור אליו כתוצר מקרי של השתלשלות רבבות סיבות שבעולם הבריאה, שהוא היה לה סיבה ראשונה לפני אלפי דורות, אלא זאת, שכל נשימה ונשימה וכל רגע ורגע של הווייתי - מתת בלתי-אמצעית היא של גבורתו וחסדו, ושעלי להקדיש כל רגע ורגע מחיי בהווה ובעתיד - לעבודתו בלבד. לשון אחר: לא הידיעה על מציאות ה' היא עיקר, אלא ההכרה וההודאה שהוא אלי, והוא לבדו תומך גורלי, והוא לבדו מכונן את מעשי ידי. כנגד מצות "אנכי ה' אלהיך" יש רק מענה אחד: אתה אלוהי!
7. שימו לב, כאן "עושה חסד, משפט וצדקה" מחליף את "אלוהיך" או "הוא האלוהים", ובצדק.

תגובה 1: