רעיון החורז פרשה שלמה
את הפוסט הקודם סיכמתי בהערה על הגורל והייעוד, צמד המושגים המכונן את חיינו והתלוי ברעיון יסוד נוסף – חירות ה' וחירות האדם. גורלנו נקבע על-ידי נסיבות בלתי תלויות בנו, אלא ברצונו החופשי של ה'; ועל-ידי מעשינו, התלויים ברצוננו החופשי.
פרשת בראשית היא פרשה לא קצרה ועמוסה (מאוד) בסיפורים, רעיונות, תובנות, הגיגים, מוסר וכו'. הייתכן שישנו רעיון אחד, עיקרון אחד, שחורז את הפרשה כולה? ואפילו אם הוא לא הרעיון המרכזי בכל נקודה בפרשה, הרי שהוא מופיע כמעט בכל מקום בה?
נדמה שפירושו לפרשת בראשית של רש"ר הירש מציע את הרעיון בדבר חירות ה' וחירות האדם כרעיון מן הסוג הזה בדיוק. למען הסר ספק, גם אני בין אלה המתנגדים לכך שלכל התורה יש רק דבר אחד לומר (כגון ספרים בסגנון "ארץ ישראל בפרשיות התורה") – זה די משעמם וזה לא נכון. אבל לעניות דעתי, במקרה שלנו, בפרשה שלנו, הרעיון הזה מקבל נפח ומשמעות דווקא מכך שהוא זוכה לכך כך הרבה "הופעות".
בריאה יש מאין כעיקרון מוסרי
כידוע, הפסוק הראשון בתורה מודיע על העובדה שהבריאה היא יש מאין, ליש קדם אין והיש קיים במאמר ה' בלבד. הקביעה ההפוכה היא האמונה בקדמות העולם. והנה רש"ר הירש מכריז באופן מפתיע במיוחד שאמונה זו (פירוש לתורה, בראשית א,א עמ' א):
אין היא רק שקר מיטאפיסי, תיאור קוסמוגיני הנוגד את האמת, אלא גרוע מכן: אמונת הקדמות חותרת תחת כל מוסר, והיא כופרת בכל חירות באל ובאדם. [...] וכדרך שהוא שליט בחירות על עולמו, כן השליט את האדם על עולמו הקטן; מהויתו החפשיה נפח בו ניצוץ, למען ישלוט בחירות על הגוף וכוחותיו. כך ברא את האדם בצלמו, בצלם חפשי של האל החפשי; וכצלם אלהים הניח את האדם בעולם המסור לשלטונו הכל-יכול. העולם שנברא "בראשית" איננו הטוב ביותר במסגרת הנתונים, אלא הוא העולם היחיד הטוב. עולם זה – על כל מגרעותיו המדומות – תואם את תכנית החכמה של הבורא; היה לאל ידו לברוא עולם אחר, אילו עולם אחר היה תואם את רצונו. האדם שנברא בראשית – על כל מגרעותיו המוסריות – מסוגל להשיג את השלמות המוסרית שהבורא הציב לפניו. האפשרות לחטוא היא חלק משלמותו המוסרית, – שכן היא תנאי יסוד לחירותו המוסרית.
ובכן, אין אנו עוסקים בפילוסופיה ובהיתכנות הלוגית של חירות ה' וחירות האדם – כלומר במטאפיזיקה; אלא באפשרות הממשית שהעולם הוא טוב, או לפחות יהיה טוב – כלומר, השפה המדוברת כאן היא שפת האתיקה. ה"חירות הכפולה", כפי שניתן לכנות רעיון זה, היא זו שמבטיחה את עתידו הטוב של העולם, את מוסריותו.
המצווה הראשונה והאפשרות לחטוא
כממשיך דרכו הנאמן של הרמב"ן, ובמחלוקת מפורשת על גישתו של הרמב"ם, סבור רש"ר הירש שהיתה לאדם בחירה בין טוב ורע עוד לפני החטא. אחרת, כיצד יכול היה להיות מצווה וכיצד ייענש אם ייחטא? לכן עלינו לחזור ולומר (שם ב,ט; עמ' לז):
חופש הבחירה מאפיין את האדם כאדם; ומכאן, שאין האדם ראוי לשמו בלא מושג הטוב והיפוכו. אלמלא הכיר האדם את מושג הטוב והרע, לא יכול הקב"ה להטיל עליו איסור; ומשעבר על האיסור, לא יכול להעמידו בדין ולגזור עליו עונש.
חירות האדם היא זו שמקנה לאדם את מעלתו כאדם. ויהי מה. אבל אין היא המטרה הסופית. החירות ניתנה לאדם כדי שישתמש בה בכבוד ויבחר בטוב מתוך הכרה, ולא מתוך אינסטינקט כמו עולם החי. ולמען מטרה זו ה' נתן לאדם חוקים (אמנם זה התחיל במצווה אחת ויחידה), הוא התווה לו את נתיב הבחירה, ובדגש על כך שלא נשללה ממנו אפשרות הבחירה (שם):
הארץ יכולה להפוך לגן עדן, אך תנאי אחד בדבר: שנקרא טוב ונקרא רע – רק מה שהקב"ה קראו כן; ואל נבחין בין טוב לרע – כראות עיני החושים. אם נקבל על עצמנו את הכרעת החושים, יינעלו עלינו שערי גן עדן; ורק בדרכים רחוקות ועקלקלות תשוב האנושות אליהם.
תוצאות החטא – חטא קדמון?
אדם הראשון מימש את חירותו – וחטא. מה היו תוצאות החטא? פרשיות הסיום של ספר דברים מזכירות שלושה זוגות של ברירות שביניהם יש לבחור: טוב ורע, ברכה וקללה, חיים ומוות (דברים ל, טו-כ). ואכן, לחטא האדם הראשון יש תוצאות בשלושה תחומים: רע, קללה ומוות. בתחום ה'רע' – עכשיו הוא "יודע טוב ורע", מצב שנראה כנחות למצבו הקודם; בתחום ה'קללה' – ה' מקלל את הנחש, את האשה ואת אדם; ובתחום ה'מוות' – ה' מגרש את האדם מגן עדן כדי שלא יחיה לעולם.
אלא שאיננו מדייקים בפרט אחד – ה' לא קילל את האדם, אלא את האדמה בעבור האדם. מדוע זה דיוק כל כך חשוב? ובכן, אנו לא חיים בבועה פרשנית, והיו בעבר ובהווה פרשנויות שהעלימו עין מפשט המקרא והבינו שהאדם הוא יצור מקולל (שם ג,יט; עמ' נד):
הדין האלהי גזר קללה על האדמה ועל הנחש; אך אין בו רמז לקללה שנאמרה על האדם. האדם לא נתקלל כל עיקר. דבר לא נשתנה בייעודו הנעלה ובכשרו למלא את ייעודו. רק התנאים החיצוניים נשתנו – למענו ולטובתו; נתחלפה הזירה, שעליה ימלא את תפקידו. ואילו התפקיד עצמו, ייעודו האלהי וכושרו למלאו, לא נשתנו כמלוא נימה. גם היום נברא כל אדם בטהרה – כאדם הראשון בשעתו; גם היום נולד כל ילד כמלאך, למען יחיה ויהיה לאדם, הרי זו אחת מנקודות היסוד של תורת ישראל וחיי היהודי. אולם, מה נואשת תקות האדם, משטועים כפרו בטהרתו. הנה, על יסוד מעשה גן עדן בדו להם שקר, החותר תחת עתידו המוסרי של האדם. מכאן למדו את אמונת החטא הקדמון; על יסוד זה בנו בניין רוחני, אשר היהודי מתנגד לו מעצם מהותו. [...] האדם כפרט והאנושות ככלל יכולים בכל עת לחזור אל ה' ולשוב לגן עדן עלי אדמות. לשם כך אין צורך באמצעי אחר – פרט לנאמנות לחובה, שכל אדם מסוגל לה. לשם כך אין צורך במתווך שמת וחזר וקם לתחיה. על כך יעידו כל תולדות ישראל. מהן למדנו, כי ה' קרוב אל אדם טהור – כדרך שהיה קרוב אל אדם הראשון קודם החטא. אברהם, משה, ישעיהו וירמיהו לא זכו בקרבת ה' אלא בזכות נאמנותם לחובתם. העיקר הראשון של היהדות הוא האל היחיד החפשי; בצדו ובסמוך לו העיקר השני: האדם הטהור החפשי; תורת החטא הקדמון היא טעות מצערת של אמונה זרה. כסבורים הם שהחטא טבוע באדם כתוצאה מן החטא הזה – ואין האדם יכול להינצל מקללת החטא, אלא בזכות האמונה בעובדה מסוימת. אולם, אין זכר במעשה גן עדן לקללה האמורה על האדם.
הדברים ברורים דיים והפולמוס עם הנצרות זועק מאליו, רק ננהיר בקצרה שתי נקודות: [א] על יסוד הרעיון הזה – מה שכן קרה בעקבות הגירוש מגן עדן – רש"ר הירש מבין את עיקרון הגלות. הגלות איננה קללה, אלא היא הזדמנות נוספת – זירה חדשה – לקיום אותו ייעוד שהכושר למלאו לא קופח (עמדה זו איננה זוכה להבנה מספקת מצד מבקריו, בשל אי-ידיעת דבריו כאן). [ב] את מעשה הקללה יש לקחת ברצינות, במיוחד כאשר הוא מגיע מה'. רש"ר הירש מבין שהמילה קללה באה משורש ק.ל.ל, ומשמעותה היא שהמקולל נעשה קל, חומרו מופחת והתפתחותו נעצרת – הוא משתנה (לרעה). והנה, האדם לא מקולל עם גירושו מגן עדן – הוא עדיין יצור בן-חורין, חופשי בבחירותיו וראוי לייעודו עלי-אדמות.
היסטוריה בדמות אדם
"זה ספר תולדת אדם, ביום ברא אלהים אדם, בדמות אלהים עשה אותו". רבים וטובים מבין הפילוסופים וההיסטוריונים ניסו לחפש את העיקרון האחד שמסביר את ההיסטוריה האנושית. גיאורג וילהלם פרידריך הגל הוא הבולט שבהם ונהוג לייחס לעמדתו את התווית 'דטרמיניזם', ואם לא לו אז לממשיך דרכו קרל מרקס. אולם נדמה שעיקרון אחר לגמרי יכול להסביר את ההיסטוריה העשירה שלנו כבני אדם (שם ה,א; עמ' עב):
כל התופעות הרבות של האנושות אינן אלא תולדות טבעיות של האדם, שנברא בדמות אלהים. [...] כל ההיסטוריה האנושית על מעלותיה ומורדותיה, כל התופעות הרבגווניות של ההיסטוריה האנושית, כולן מצטרפות לכלל אחד; מחשבה אחת חיה ומתגשמת בהן; כולן – על כל ניגודיהן – אינן אלא תולדות של אדם, שנברא בדמות אלהים. אין האדם ראוי להיקרא "אדם", אם כל זה לא יכול להתפתח ממנו. אם נדרש מן האדם – בזכות חירותו – להיות יותר מן המלאכים, יש לתת לו את האפשרות – בכח חירותו – להיות גרוע מן השטן, אם לדבר בלשון בני אדם. אפשרות הירידה עד לדיוטא התחתונה היתה צפויה מראש באדם. אל יעלה על הדעת, שמלאכת ה' לא עלתה יפה. כל התופעות האלה אינן אלא "תולדות אדם", שהתפתחו ממושג האדם.
יוצא אם כן שההיסטוריה האנושית היא התגלמות מחרידה ונוראת הוד של עיקרון "החירות הכפולה". ה' ברא בחירותו עולם מופלא וחידתי, לכאורה בלתי-צפוי; והאדם צריך לבחור בזכות ובכוח חירותו אם להיות מלאך או שטן. יש דבר אחד דטרמיניסטי – אין דטרמיניזם!
לסיום – הערה על הפרשנות הפילוסופית
אין זאת הפעם הראשונה בפרשה, אך הביטוי "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו" מעלה בצורה כבדת משקל את הבעיה העתיקה של הגשמת האל בלשון המקרא. מבלי להיכנס לתסבוכת הדיון הפילוסופי בעניין, רש"ר הירש מפלס לעצמו (ולנו) נתיב ברור ובהיר, רעיון שכבר לא אמור להפתיע אותנו (שם, ו,ז; עמ' פב):
החוקרים התפלספו על לשונות אלה כדי להרחיק את האדם מן ההגשמה – וקרובה הסכנה בסופו של דבר, שגם אישיותו של האל הולכת ומיטשטשת. אילו היתה זו כוונת התורה, היתה נמנעת בנקל מביטויים כאלה. אולם, הסכנה השניה גדולה מן הראשונה. לשונות ההגשמה שבפרשה זו שומרות על שנים מעיקרי האמונה: חירות האל וחירות האדם. הרי הוא אומר: "וירא ה'" וגו'. רעת האדם לא היתה הכרחית. ה' ראה את רעת האדם, בטרם ידע עליה: לשון זו היא אישור על חירות האדם. וגורל האדם איננו תוצאה של סיבתיות פיסית; ה' נמלך בדעתו, בטרם יחליט, והוא מתעצב על גזר דינו. כל זה מאשר את אישיותו וחירותו של האל ושומר על טהרת האמונה. וזו גם דעת הראב"ד, החוקר היהודי המובהק: האמונה באישיותו של האל חשובה מחקירות שוללי ההגשמה (עי' השגת הראב"ד, הל' תשובה פ"ג ה"ז).
בפעם השנייה בעיון זה רש"ר הירש מכנה את עיקרון "החירות הכפולה" – "עיקר אמונה". מעניין הדבר, שכן מה שנאמר כאן, אם קוראים בזהירות רבה, יכול להיתפס כסותר את "עיקרי האמונה" המקובלים.
האם ה' משנה את דעתו? לכאורה, שאלה מתפלספת למדיי. מן המקורות עולה שהתשובה היא חיובית, והפסוק שלנו הוא אחד מאותן מקורות. הפועל "להינחם" במקרא מורה על שינוי דעת. אך כיצד ה' משנה את דעתו, הרי הוא יודע הכל מראש? ואם הוא כן משנה את דעתו, האם הוא איננו מושלם? שאלות אלה צצות רק במסגרת הספוקולציה הפילוסופית, הסגורה בתוך עצמה. אך עיקרון "החירות הכפולה" מלמד שאנו חיים בעולם דינמי. ה' אכן יודע הכל, כמעט הכל; שכן, הוא פינה ממקומו, מידיעתו הכולית, כאשר הוא ברא אדם בעל חירות. החירות האנושית טומנת בחובה את יסוד ההפתעה, את יכולת התשובה ואת יכולת החטא כאחד. ואכן, אף את יכולת התפילה. אם ה' יודע-כל, איזו משמעות יש לתפילה? הרי ה' בוחר האם לענות לה או לסרב. החירות האנושית יכולה לקבל מענה הולם רק בחירות האלוהית.
